שוליית הדרקון

גאלריוס רבץ על רצפת האבן באולם המרכזי ועסק בהעתקה של כרכים עתיקים לגליונות חדשים. הוא כתב בנוצת טווס גדולה שהחזיק בעדינות באחת מכפותיו האחוריות, בין הטופר הימני לאמצעי. היא נראתה כמו סיכה קטנה על רקע קשקשיו הירוקים העצומים. הוא נהנה מחום האש באח הגדולה, ומדי פעם הצית אותה מחדש בשלהבת ירוקה-כחולה כשהלהבות התחילו לדעוך.

כשטיפי נכנסה הוא הסתכל עליה כמו דרקון ירוק ועצום שעבודתו הופרעה על ידי על ילדה קטנה וסבוכת-שיער.

"מה עכשיו?" אמר. קולו היה בס עמוק של גחלים רוחשות.

"משעמם לי," אמרה טיפי.

גאלריוס נשף בביטול, פולט עננת עשן קטנה.

"משעמם לי ואין שום דבר לעשות בספרייה המגעילה הזאתי ולא הלכנו לטייל כבר שנה!"

"ניסית לקרוא ספר?" שאל גאלריוס.

"אני לא רוצה לקרוא ספר. אני רוצה לטייל! בבקשה, רק טיולון אחד פצפון. רק נעבור בשער ונראה עולם אחד ונחזור, ולא צריך אפילו להביא משם שום סיפור או משהו."

"אין לי זמן לקחת אותך. אני דרקון-ספרן עסוק מאוד, כידוע לך."

"אז תן לי לטייל לבד."

"מסוכן מדי."

"אבל משעמם לי!" טיפי רקעה ברגלה על אבני הריצוף הכבדות. זה כמעט ולא עשה שום רעש בכלל, וזה די הכאיב לה ברגל. גאלריוס הרים את מבטו מהספר והסתכל עליה בהפתעה.

"טוב, אם כל כך משעמם לך אולי את יכולה לנקות את המדפים בקומה החמישית."

"מה? אבל עשינו את זה בשבוע שעבר!"

"גם אכלנו בשבוע שעבר," אמר גאלריוס. "אז מה, זה אומר שלא נאכל היום?"

"אבל עדיין לא אכלנו היום!"

"אם מישהי לא תפסיק לדבר, לפחות אחד מאיתנו יאכל היום."

גאלריוס חשף שיניים לבנות וחדות כלהבים וטיפי פלטה צעקה קטנה, למרות שלא באמת חשבה שהוא יאכל אותה. הרי אם יאכל אותה לא תהיה לו משרתת קטנה שתנקה בשבילו את המדפים. היא רקעה ברגלה פעם נוספת (אבל הקפידה להשתמש ברגל השניה, כי הראשונה עוד כאבה) ואז הסתלקה מהאולם בריצה.

היא שטטה זמן מה בין מסדרונות האבן, עולה ויורדת בגרמי מדרגות צרים שהוארו בלפידים צהובים. היא התחרתה עם עצמה כמה מהר תוכל לרדת במדרגות הלולייניות מהקומה השלישית ועד למרתף הקירור, אבל אחרי הפעם הראשונה הבינה שבכל פעם שתרד היא תצטרך לעלות את הכל בחזרה, וזה לא יהיה כיף. היא עלתה למגדל המראות לבדוק אם כמה מהגרגוילים ערים, אבל כולם ישנו, אוחזים בקיר בפרצופים קודרים ובקרניים מופנות כלפי מטה. היא ירדה לאולם הכניסה וניסתה לתפוס את חליפות השריון כשהן מחליפות בניהם מקומות. היא ישבה על המדרגות בלי למצמץ לפחות שעה, אולי אפילו כל היום, אבל הכי הרבה שראתה היה את היד של אחת החליפות נשמטת בקול קרקוש ומפילה את הכידון שאחזה בו. היא לא ידעה אם השריון באמת זז או סתם נפל, ובכל מקרה, הוא לא ניסה להרים את הכידון אפילו קצת. עיניה התחילו לדמוע.

לבסוף הלכה טיפי לאולם השער וישבה בין המדפים עמוסי המזכרות. היתה שם מזכרת אחת לפחות מכל עולם שהיא וגאלריוס טיילו בו, ומכל עולם שגאלריוס טייל בו לבד, ועוד המון חפצים מעולמות שגאלריוס אף פעם לא היה בהם. היא שאלה פעם את גאלריוס איך החפצים האלה הגיעו למדפים, והוא אמר שאולי הספרנים הקודמים השאירו אותם שם, אבל בכל אופן אי אפשר לדעת בוודאות.

המזכרות מילאו את המדפים סביב-סביב לקירות החדר העגול. היו שם מטבעות עתיקים ואבנים יקרות מכל סוג, וגם אבן אחת שהיה צריך לקשור למדף בחוט כי אחרת היא ריחפה לתקרה ואחת אחרת שלא היה אפשר לראות או לשמוע או למשש. היו שם ראשי לטאות מפוחלצים וקשתות גובלינים שהיו קצרות מזרועה של טיפי וירו חיצים עם רעל מרדים, והיתה חרב אחת ארוכה ומעוטרת שהיתה שייכת למלך הענקים ותפסה מדף שלם, וחרב אחרת שהיתה רק ידית עגולה עם כפתור שלא עשה כלום וגאלריוס אמר עליה שזאת חרב-לייזר שנגמרה לה הבטריה. והיתה גם בטריה, מלבן שחור וכבד עם סימנים משונים על החלק העליון, וגאלריוס אמר שיש לה כוח פנימי שמפעיל חפצי-עוצמה בכל מיני עולמות, אבל היא לא התאימה לחרב-הלייזר ולא היה להם מה לעשות איתה. והיו גם חפצים משונים באמת, שאף אחד לא ידע מה הם עושים. היתה קוביה ירוקה שתמיד רטטה ובימי שני היתה עוברת איכשהו למדף העליון בלי שאף אחד ראה אותה זזה. היה לוח חלק של מתכת וזכוכית שצידו האחד נראה כמו מראה אפלה, ועל צידו השני היה איור של תפוח נגוס. היתה לבנה אדומה שניסתה להתגנב אל מחוץ לחדר, ופעמיים טיפי וגאלריוס מצאו אותה שוכבת ליד הדלת ומעמידה פנים שהיא סתם לבנה רגילה מהסוג שבונים ממנו קירות.

כל החפצים האלה באו מעולמות אחרים, והם לא שכחו מאיפה באו. הם הביאו סיפורים מהעולמות שלהם, ומדי פעם היה גאלריוס בוחר אחד מהם ולוקח אותו לחדר הכתיבה, ושם היה בוחן אותו ומקשיב לסיפור שלו וכורך את הסיפור בגליונות נייר. ואז טיפי היתה לוקחת את הספר ומסדרת אותו במקום המתאים לו בספריה לפי נושא או שם או צבע, מה שהיה נראה לה מתאים באותו יום.

במקרים אחרים היה גאלריוס בוחר חפץ מאחד המדפים ומביא אותו אל שער האבן הגדול שעמד במרכז אולם השער. זה היה שער גדול מאוד, גדול מספיק למעבר של דרקון, וטיפי לא יכלה להגיעה לקצה שלו אפילו על סולם. אבל גאלריוס היה מרים כפה עצלה אחת ומניח את החפץ שבחר על האבן המעוטרת בקצה הגבוה של השער, זו שנקראת אבן-הראשה, והעיטורים על האבן היו מתחילים לזהור באור ירוק שהזדחל לאיטו במורד האבנים העתיקות. ואז השער, שבדרך כלל לא הוביל לשום מקום בכלל, היה נפתח בגל של אור ירוק אל העולם שממנו בא החפץ, ופתאום היו באמצע אולם השער מדשאות ירוקות או הרים מושלגים או ענני סערה אפורים, וזה היה נפלא בכל פעם מחדש.

אבל עכשיו היה השער אפור וקר ומהצד השני שלו נראו רק עוד מדפים עמוסי מזכרות. טיפי עברה דרכו בקפיצה ואז עברה בחזרה והעמידה פנים שהיא מטיילת בין העולמות. זה לא היה כמו לטייל באמת.  היא נקשה על השער וניסתה להחליט אם יש לאבן צליל אטום או חלול, מושגים שתמיד בלבלו אותה. ואז היא ניסתה לדחוף את אצבעותיה אל החריצים שבין האבנים וגילתה שהן נכנסות, ושאם היא נאחזת היטב היא יכולה לטפס מאבן השער הראשונה אל השניה, ומשם אל השלישית. ומכיוון שהשער היה בנוי בצורת חצי עיגול, פחות או יותר, השיפוע נעשה מתון יותר ככל שהגביהה, והטיפוס נעשה קל יותר. זה נתן לה רעיון.

היא רצה אל המדפים וחיפשה חפץ שנראה לא-מזיק אבל גם לא משעמם מדי. היא דילגה על כוכב ים מאובן ועל עלה כתום בצורת להבה, ולבסוף בחרה בצנצנת מים קטנה שצפו בה חלקיקים של אבק זהב. הצנצנת לא נכנסה לכיס החלוק שלה, אבל היה לחלוק גם ברדס שנועד להגן עליה מפני הגשם, והיא גילתה שהיא יכולה להניח את הצנצנת בתוך הברדס כשהוא מופשל על גבה.

היא טיפסה על השער בזהירות, אבן אחרי אבן. זה לא היה יותר מפחיד מאשר לטפס על הגרגוילים הישנים במגדל המראות. כשהגיעה לקצה שלפה את הצנצנת מתוך הברדס. אבק הזהב נצנץ לאור הלפידים שבאולם השער. היא הניחה את הצנצנת בשקע העמוק בצידה העליון של אבן-הראשה.

האותיות העתיקות שעיטרו את האבן זהרו באור ירוק שהלך והתגבר, הלך והתפשט. האור זחל במורד אבן-הראשה והלאה אל האבנים שסביבה, זורם לאורך הקווים העדינים של עיטורי החריטה כמו דם בעורקים של מפלצת עצומה. טיפי נאחזה בידיה וברגליה סביב אבן-הראשה והציצה למטה בזהירות.

מצידו השני של השער, במקום קירות האבן ומדפי המזכרות, נח אגם שחור כלילה בלב יער של עצים זקנים. אבק זהב נצץ במי האגם, משקף את זוהר הכוכבים בשמי הלילה. טיפי החליקה במורד קשת האבן הרחבה ונחתה רק קצת חזק מדי. היא שוב הכאיבה לעצמה ברגל אבל לא היה לה אכפת. היא הסתכלה על אגם רסיסי הזהב בעיניים גדולות ופעורות. רוח קרירה נשבה מהעולם האחר וערבלה את האוויר המאובק באולם השער. טיפי נתנה לרוח לשחק בשערה ושאפה מלוא הריאות אוויר פרא צלול. היה לו ריח של ברק ושל קריאות ינשופים ושל הרפתקאות לאור הירח.

היא יצאה לטייל.

אדמת היער העתיק היתה מכוסה עשבים רכים ועלי שלכת שדגדגו את כפות רגליה היחפות. ענפי העצים התפתלו והסתבכו מעל ראשה אבל לא הצליחו לחסום את אור הירח. היה נדמה לה שהירח בעולם הזה גדול יותר מאשר בעולמות אחרים שהיתה בהם, אבל היא לא יכלה להיות בטוחה. אחת מציפורי הלילה קראה בקול נמוך והשמיעה משק כנפיים אבל טיפי לא הצליחה לראות אותה. כשעברה את אחד העצים היא שמעה טפיפות רגליים קטנות של חיה נמלטת וראתה כתם פרווה אפור נדחק לתוך מחילה באדמה. לאחר מכן השתרר שקט.

ככל שהתקרבה לאגם נעשו העצים צפופים יותר ומפותלים יותר, עד שנקטעו באחת על שפת גדה תלולה שירדה אל המים. על הגדה גדל רק דשא ירוק ורענן, ממש עד המקום שבו שכשכו המים את האדמה החומה. טיפי התכופפה אל המים. הם היו שקטים כל כך עד שאפילו לאור הירח היא יכלה לראות את האדמה העשירה על הקרקעית. רסיסי זהב צפו והתערבלו בהם כמו אבק תחת קרן שמש. סמוך לקרקעית שחה משהו קטן וזריז ופועם באור, וטיפי ראתה אותו רק לרגע לפני שנעלם מאחורי אבן קטנה. היא התכופפה נמוך יותר והכניסה את ידה אל תוך המים הקרירים.

ללא כל אזהרה, האגם געש. בועות אוויר צפו ועלו במרכזו,מערבלות את המים לקצף לבן. אדווה חלקה אחת התפשטה במעגל מאמצע האגם ועד לשוליים, מרטיבה את שולי החלוק של טיפי, ומיד אחריה הגיע גל גדול ומהיר יותר ששטף את טיפי כמעט עד הצוואר. היא הרימה את שרווליה הספוגים ומחתה מים ורסיסי זהב מעיניה. ואז ראתה את הזרועות.

הן עלו מהמים, זרועות דיונון ארוכות בצבעי ירוק ושחור, כל אחת מהן עבה כמו גזע עץ ומכוסה משטחי יניקה עגולים. היו לפחות תריסר מהן. טיפי בקושי הספיקה לקפוץ לאחור כשהזרוע הראשונה גיששה לעברה בקצה מחוש מתפתל. הזרוע השאירה כתמי ריר דביקים במקום שבו נגעה בדשא. טיפי פלטה צווחה מבוהלת ונמלטה לעבר אחד העצים.

הזרוע השניה שטפה את הגדה בתנועה מעגלית, עוקרת עצים לכל אורך קו המים. האוויר נמלא רגבי אדמה מתעופפים ואבנים קטנות, וטיפות מים מוזהבות. העץ שטיפי ברחה אליו נעקר יחד עם האחרים, ורק בנס עברה זרוע הדיונון מעליה ולא עקרה גם אותה יחד איתו.

טיפי הביטה לאחור לעבר האגם הגועש. ראש הדיוניון עלה מעל למים במרכזו, גוש חסר צורה ובו שתי עיניים זעירות וחסרות הבעה ופה עגול ועצום בעל אלפי שיניים. הפה נפער בשאגה דוממת שהפחידה את טיפי יותר מכל צליל שיכל היצור להשמיע.

זרועות הדיונון עלו מהמים אל תוך היער, וכמה מהן כבר הקדימו את טיפי. היא לא הבינה מדוע לא תפסו אותה עדיין, ואז עלה בדעתה שאולי היא קטנה מכדי שהדיונון יבחין בה. עכשיו, אם רק תוכל לרוץ עד לעץ ההוא שם ולטפס אל בין הענפים, אין שום סיכוי שהיצור ימצא אותה. אם רק תוכל להגיע עד שם...

ברגע שהתחילה לרוץ נרעדו הזרועות סביבה ונשלחו אליה בתנועות הצלפה. היא הצליחה לדלג מעל אחת מהן וספגה מכה במותן כשניסתה לברוח מאחת אחרת, אבל המכה דחפה אותה לעבר זרוע נוספת והעיפה אותה באוויר לעבר כוסות היניקה המכוסות ריר, ולפתע טיפי מצאה את עצמה עומדת ממש על הזרוע המתנופפת, כפות רגליה היחפות נדבקות אל הריר האפור, והיא נאבקה והצליחה לרוץ עוד כמה צעדים כשהזרוע מתפתלת מתחתיה, ואז זינקה – והגיעה אל הענף התחתון של העץ.

היא משכה את עצמה אל בין העלים והתפתלה כדי להגיע לענף גבוה יותר. כשהגביהה מספיק והתקרבה אל הגזע היא התיישבה על אחד הענפים והתנשפה בהקלה.

ואז נרעד העץ תחתיה ונעקר ממקומו, והיא מצאה את עצמה נמשכת יחד עם הגזע כולו לעבר האגם. זרוע עבה במיוחד אחזה בגזע העץ שלה וטלטלה אותו הלאה במהירות, מעבר לגדה ואז מעבר למים. הפה הירוק-שחור בעל אלפי השיניים נפער לרווחה במרכז האגם.

טיפי לקחה נשימה אחת עמוקה, וקפצה מהענף. היא נחתה אל תוך המים בצלילה ושקעה עמוק בכיוון הקרקעית. רסיסי הזהב התערבלו סביבה ויצורי מים קטנטנים נמלטו ממנה במערבולת של אורות זוהרים. היא ניסתה לשחות עוד מטה והצידה, אבל משהו רירי ודביק נאחז בכף רגלה והיא הרגישה איך היא נמשכת לאחור בכוח ועולה בחזרה מעל פני המים.

הדיונון החזיק אותה בראשה כלפי מטה, שיניו נפערות תחתיה כמו מעגל של חרבות. טיפי סוככה בידיה מעל ראשה והתכוננה לנפילה. הפה התרחב מתחתיה בשנית בשאגה דוממת ונוראה.

ואז נשמעה שאגה שניה, לא דוממת כלל אבל נוראה באותה המידה. השאגה הדהדה בין עצי היער והעבירה רעד במי האגם והבריחה את הציפורים המקננות בעצים. משהו עצום נע על פני השמים והסתיר את פני הירח, מחשיך את האגם. אור בהיר התנוצץ בירוק על קשקשים בגודל צלחות ונשבר מטופרים חדים כלהבים.

גאלריוס התנפל על מפלצת הדיונון בטופר ובאש. הוא צלל מהשמים בכנפיים מקופלות ורשף אש כחולה ירוקה לעבר ראשה של המפלצת. הוא הבליח בכפותיו וחתך את זרועות הדיונון כאילו היו תולעי עפר פשוטות. ואז עקר את הזרוע שהחזיקה בטיפי וקטף אותה מהאוויר בכפה חזקה אבל עדינה לפני שהספיקה ליפול את המים.

המפלצת נסוגה בחזרה אל האגם, זרועותיה מפרפרות כמו רגליים של חרק. גאלריוס נסק משם בטפיחת כנפיים כבדה וטס במהירות בחזרה אל השער. הוא עף בקשת רחבה סביב גדת האגם, תחת השמים זרועי הכוכבים.

"את יודעת מה עשית?" הרעים בקולו.

טיפי לא ענתה. היא הרגישה סומק של בושה עולה בלחייה.

"כזה מעשה מטופש," אמר גאלריוס. "היית יכולה למות, טיפי! כמה פעמים אני יכול להגיד לך, את לא מכירה את העולמות! אף אחד לא מכיר את העולמות. לכן אנחנו לא מסתובבים בהם לבד."

טיפי רצתה להגיד שגאלריוס דווקא כן מסתובב בהם לבד אבל ידעה שזאת תהיה תשובה עלובה. היא לא היתה דרקון עצום ויורק אש. היא היתה רק ילדה קטנה שבקלות יכולה להפוך למזון לדיונונים. היא שמרה על פיה סגור.

גאלריוס החזיר אותה לאולם השער בלי לומר עוד דבר. הוא הניח אותה על מרצפות האבן המוכרות, המוקפות מדפי מזכרות מכל עבר, ואז הוריד מאבן-הראשה המעוטרת את צנצנת המים שפתחה את השער. האור הירוק דעך ונסוג במעלה העיטורים שעל השער, והמעבר נסגר.

כשפנה גאלריוס להחזיר את הצנצנת למקומה על המדף טפחה טיפי על כפתו. הוא הרכין אליה ראש.

"מה עכשיו?"

היא לא ענתה, אבל הצביעה על צנצנת המים. גאלריוס הגיש לה אותה והיא פתחה את המכסה הכסוף.

ואז פתחה את פיה וירקה אל תוך הצנצת מלוא הפה מי-אגם מנצנצים ודג קטן ושקוף שלהבה צהובה בערה בבטנו. היא סגרה את הצנצנת והניחה לדג לשוטט בתוכה במעגלים.

"אני מצטערת," אמרה. "לא התכוונתי להפחיד אותך ולא התכוונתי שיאכל אותי התמנון. לא חשבתי שיהיה כל כך נורא לטייל בלעדיך."

הדרקון הביט בדג הקטן בסקרנות ולא אמר דבר.

"תפסתי אותו כשנפלתי לאגם," אמרה טיפי. "חשבתי שהוא יפה. והוא קטן, אז לי היה יותר קל לתפוס אותו מאשר לך. אולי הוא יספר לך סיפורים על הדיונון שבאגם."

"אולי," אמר גאלריוס. "זה לא משנה את העובדה שברחת ממני, והשתמשת בשער שלי בלי רשותי, ועשית מעשה טיפשי, מסוכן וחסר-כבוד."

טיפי השפילה את מבטה אל כפות רגליה. החלוק שלה היה ספוג מים, רגליה רעדו, וברכיה עדיין כאבו  מהנפילות שנפלה קודם.

"כשתסיימי לנקות את האבק בקומה החמישית את יכולה להמשיך לקומה השישית, ואז לשביעית," אמר גאלריוס. "ואסור לך לעלות למגדל המראות לשחק עם הגרגוילים. ואת מושעית מאולם השער למשך שבוע."

"שבוע!" צעקה טיפי. הבושה נשכחה ממנה באחת. "אבל זה המון זמן! אני אמות משעמום תוך שבוע!"

"את תחכי בסבלנות," אמר גאלריוס. "וכשתחזרי מההשעיה שלך נתחיל להכשיר אותך לתפקידי סיור."

"אבל אני לא רוצה לע-" התחילה טיפי, אבל אז קלטה את מה שאמר הדרקון. לרגע ארוך נאלמו המילים מפיה. "תפקידי מה?" אמרה לבסוף.

גאלריוס לקח ממנה את הצנצנת והניח אותה על המדף. הוא פנה לצאת מהאולם בצעד איטי.

"תפקידי סיור. יש לי צורך בסיירת עולמות קטנה. מישהי שתראה דברים קטנים על הקרקע ותאסוף בשבילי סיפורים סמויים מהעין."

"באמת?"

"באמת."

"ואני אוכל לטייל לבדי?"

"תוכלי לסייר."

"זה דומה?"

"זה אותו דבר," הודה הדרקון.

טיפי מיהרה לרוץ אחריו אל היציאה, מטפטפת מים לכל אורך אולם השער.

"אני אהיה הסיירת-עולמות הכי טובה שהיתה!" אמרה. "אני אביא לך סיפורים שאף אחד לא ידע אפילו שהם קיימים. אני אטייל לכל העולמות ואביא לך סיפורים על רוחות רפאים ועל מלאכים ועל הארצות שמעבר להרי החושך."

"כבר יש לי את כל הסיפורים האלה," אמר גאלריוס בשעשוע.

"באמת?"

"באמת. רובם בקומה השביעית. לא יהרוג אותך לפתוח ספר מדי פעם."

"אבל אני שונאת לקרוא! הסיפורים של הספרייה שלך הכי משעממים בעולם."

"אז אולי אני אספר לך סיפור הערב," אמר גאלריוס. "אני מכיר סיפור מרתק על ילדה קטנה שדיברה יותר מדי, עד שנאכלה על ידי דרקון."

הוא פלט נשיפת עשן מרוצה בעודו מזדחל במסדרון אל האולם המרכזי, וטיפי חשבה על אלף תשובות מתחכמות לענות לו, אבל היא לא אמרה אף אחת מהן. היא הניחה יד קטנה על קשקשי הדרקון העצומים והחמימים והלכה איתו, יד אל יד, עד שהגיעו אל האח הגדולה באולם המרכזי. גאלריוס רבץ מול האש וחזר לכתוב בכפתו האחורית, וילדת הדרקונים הקטנה רבצה בחיקו והביטה בלהבות מסתלסלות מעלה.

שישים וארבע

בגיל שישים וארבע אני הולך לשבת עם המשפחה במסעדה הניאו-טבעונית החדשה בנורדאו פינת הירקון, ונאכל אנטריקוט שגדל במעבדה בלי לפגוע בבעלי חיים, והתוספת בצד תהיה סוג חדש של דגן שמוצאו במזרח הים התיכון, מזון-על שפעם אכלו כל הזמן ורק היום המדע מגלה את הסגולות הרפואיות שלו – חיטה, ככה קוראים לו.

לקינוח נזמין גלידת-במיה אבל קשיו הקטן יתלונן שהיא נמסה מהר מדי, אז אני אוציא מהכיס את ההולו-פון החדש שלי ואפתח את האפליקציה להנדסת אקלים, אבל ההולוגרמה לא תיפתח לי כמו שצריך ותהיה הודעת שגיאה ואני לא אבין למה ההולו-פון קורץ לי ומזמזם את "רעמים וברקים" לאחור, כי אני אהיה בן שישים וארבע והכל יהיה נורא מבלבל.

ואז קשיו יקח ממני את ההולו-פון ויאמר "איזה מצחיק אתה סבא," והוא יסוויץ' את המתג במעבד הקוונטי ויפליפ את האקו-סנסור וישרוק את הסיסמה ויזין סריקת-רשתית, ופתאום האפליקציה להנדסת אקלים תעבוד ויתחיל לרדת עלינו שלג. ואני אנסה לעקוב בעיניים אחרי מה שקשיו עושה אבל אני לא אספיק לקלוט, ואחר כך אני אתבייש לשאול, ואני אגיד לעצמי שאין מה לעשות, ככה זה הילדים של היום, הם תופסים הכל כל כך מהר, הפישרים הקטנים, הם אפילו לא יודעים מי זה סטטיק ובן-אל תבורי או איך להקליד במקלדת עם מקשים, אבל ההולוגרמות זה של הדור שלהם, נולדו עם הולגרמה בפה, ככה זה, דור הולך ודור בא.

ובטח לפני מאה אלף שנה ישב איזה סבא ליד הסלע המשפחתי והנכד שלו הרביץ עם שתי אבנים אחת לשניה ויצאה מזה אש, והסבא לא הבין כלום והוא ניסה להדליק אש אבל לקח בטעות אבן גיר במקום אבן צור ופיזר אבקת גיר לבנה על כל המשפחה, והם צחקו  וחשבו שככה זה עם טכנולוגיה חדשנית, הילדים של היום לא יודעים אפילו להחזיק נבוט, אבל העיקר הם יודעים להדליק אש, באמת חכמה גדולה.

אחרי המסעדה נחזור הביתה ובדרך אני אכנס לפייסבוק וכל מי שמחובר יהיה מעל גיל חמישים, כי לצעירים יש אפליקציה חדשה שמוצאת להם מקום לצאת אליו ולדבר אחד עם השני באמת, ואני אעשה poke לאשתי והיא תשלח לי GIF של חתול משחק בכדור צמר, ואז נפתח יוטיוב ונשים לנו איזה שיר של ניקי מינאז' בשביל הנוסטלגיה, ונשב ליד החלון, ונסתכל על הילדים משחקים בחוץ.

מלחמת הכוכבים – האקספוזיציה מכה שנית

אקספוזיציה היא אחד האלמנטים הספרותיים המאתגרים ביותר להתמודדות. באופן טבעי, קשה ליוצר לעשות שני דברים במקביל – לספר את הסיפור, ובאותו זמן לחשוף פרטים שאולי לא רלוונטים לרגע הנוכחי. אקספוזיציה טובה היא דבר כל כך מאתגר וכל כך נדיר, שכמעט תמיד אנחנו שומעים על אקספוזיציה רק בהקשרים רעים – משיעורי ספרות בתיכון ועד סרטוני יוטיוב על תסריטאות, בדרך כלל המסר שאנחנו מקבלים הוא שכדאי לוותר על האקספוזיציה.

אלא שלפעמים יש צורך באקספוזיציה, וכשיש בה צורך רצוי שנדע ליצור אותה כמו שצריך. כשהאקספוזציה פועלת היטב היא יכולה לתרום הרבה ליצירה, ואכן, כמה יצירות בולטות בתחום הספרות והקולנוע מתהדרות באקספוזיציה ארוכה במיוחד. שתי יצירות כאלה שהתפרסמו באופן מיוחד הן "מטריקס" של האחים ווצ'אווסקי ו"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס. בכל אחת מהן, שלב האקספוזיציה הראשוני של הצגת הדמויות והעולם נפרש על יותר משליש מאורך הסרט. שני הסרטים גם מתהדרים במערכה ראשונה ארוכה במיוחד, ולא במקרה. מבין שתי היצירות האלו אני רוצה להתמקד באקספוזיציה האייקונית של "מלחמת הכוכבים", שלב אחר שלב.

הסוד הגדול באקספוזיציה טובה הוא, שהיא צריכה לבזבז כמה שפחות מזמנו של הקהל. הקהל רוצה את הסיפור, לא את הפרטים שברקע. לכן יוצרים רבים משתדלים להחביא פרטים של אקספוזיציה בתוך הסיפור בלי שהקהל ישים לב. אלא שבמקרים רבים הניסיון לשלב אקספוזיציה בתוך חלק פעיל של הסיפור מעכב את אותו חלק ומכביד עליו. במקרים חמורים יותר היוצר מתפתה להוסיף חלק חדש לגמרי לסיפור רק כדי שיוכל לשלב בו כמה פרטים על הרקע של הדמויות והעולם – החלקים החדשים האלה לרוב "שקופים" לקהל, ויכולים ליצור מצג של חוסר אמינות.

לוקאס ב"מלחמת הכוכבים" יודע בדיוק אילו פרטים של האקפוזיציה נחוצים, ומתי. הוא גם יודע איך לחשוף אותם בצורה קצרה ותמציתית, מתי להשתמש בהם כדי להרחיב את הסיפור ומתי לשלב אותם "מחוץ" לסיפור ולקצר ככל האפשר.

בצעד חכם, לוקאס מתחיל את האקספוזיציה עוד לפני שהדמויות עולות על המסך. הדבר הראשון שאנחנו רואים הוא הצגה של זמן ומיקום: "לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה מכאן...". מיד אחר כך רצות על המסך הכתוביות הצהובות הרצות, שמספרות לנו כמעט כל מה שצריך לדעת על מסגרת הסיפור ועל העולם. בתוך פחות מדקה אנחנו לומדים שהמורדים נלחמים באימפריה ה"מרושעת", שלאימפריה יש נשק בשם "כוכב המוות" (אנחנו עומדים לזכור את השם הזה בקלות...), ושהמורדים צריכים להשמיד את הנשק הזה כדי להחזיר את החופש לגלקסיה. לוקאס היה יכול להטמיע את כל המידע הזה בסצינה מתוך הסרט, כחלק מדיאלוג, אבל למה לו? בתור דיאלוג המידע הזה יהיה משעמם ויקטע את הסיפור. בתור כתוביות רצות המידע מופיע לפני הסיפור עצמו, כך שאין צורך לשבור את הרצף של הסיפור. זו, כמובן, גם הדרך המהירה ביותר להעביר את המידע. לוקאס לא מפחד לתת לנו אקספוזיציה ישירה ו"שקופה" – כשזה המקום המתאים לכך.

בשלב הבא לוקאס צריך להציג בפנינו את הדמויות. הוא יודע שאנחנו צריכים להיקשר לדמויות ולהבין אותן כדי שנוכל לחוות איתן חוויות עוצמתיות לקראת סוף הסרט. ומכיוון שלסרט יש מספר גדול יחסית של דמויות מרכזיות, הוא לוקח את הזמן להקדיש לכל אחת מהן סיקוונס (אוסף סצינות) אקספוזיציה משלה. הוא חושף את הדמויות אחת-אחת, מאיר בכל פעם דמות אחרת באור הזרקורים, ונותן לנו זמן להכיר כל אחת מהן באיזור האישי שלה. הפעם האקספוזיציה חייבת להשתלב בסיפור – הקהל לא יסבול שיסבירו לו על הרקע של הדמויות בסיפור או בדיאלוג, במיוחד לא עם מספר כזה של דמויות.

כדי להציג את הנסיכה ליה, לדוגמה, לוקאס נותן לה לארוב לחיילי האימפריה על החללית ולנסות לירות בהם, במקום לברוח. שלא נטעה – לא מדובר כאן בחלק מהסיפור עצמו. אין חשיבות, מבחינת הסיפור, לשאלה אם הנסיכה ליה בורחת ונלקחת בשבי, או אורבת לחיילים ונלקחת בשבי. זו סצינה אקספוזיציונית שנועדה להכיר לנו את דמותה של הנסיכה. באופן דומה, אנחנו זוכים להכיר את דארת' ויידאר כשהוא חונק את אחד המורדים בחקירה. גם כאן אין חשיבות לזה שנהרג חייל זוטר של המורדים – כל המטרה היא להכיר לנו את דמותו של ויידאר.

לוק סקייווקר, הגיבור הראשי, מוצג לנו באמצעות סיקוונס הדרואידים (רובוטים) – הוא קונה את הדרואידים יחד עם דודו, מקבל את המטלה לנקות אותם, ומתלונן על עבודות החווה שלו. זו כנראה הנקודה החלשה באקספוזיציה של "מלחמת הכוכבים", אבל יאמר לזכותו של לוקאס שקשה להציג את חיי החווה של לוק בצורה יותר מעניינת.

לוקאס ממשיך להציג את אובי-וואן קנובי המתבודד ואת האן סולו המבריח השחצן, כל אחד מהם בסיקוונס משלו שכולל עלילה קטנה שכל עניינה להציג את הדמות. עד שההיכרות עם הדמויות מסתיימת, אנחנו נמצאים כבר חמישים דקות לתוך הסרט. לכאורה זמן ארוך מדי, אבל למעט מקומות ספורים אנחנו לא מרגישים שהזמן נמרח – במקומות שבהם לוקאס בוחר לשלב את האקספוזיציה אל תוך הסיפור הוא עושה את זה מספיק באריכות, ומפרט מספיק, כך שאנחנו מרגישים שזה ממש הסיפור עצמו. לוקאס לא מתבייש להמציא שבט שלם של "ג'אוות" ושבט נוסף של "אנשי חול", וכמו כן מאפיה מקומית קטנה, רק כדי להציג לנו כמה מאפיינים של הדמויות הראשיות. החריצות שלו משתלמת – הקהל צופה באקספוזיציה מרותק, משום שהיא עשירה מספיק כדי להיראות ממש כמו סיפור (ולמעשה היא סיפור קטן בפני עצמה – אך היא לא הסיפור העיקרי).

כדי להשלים את שלב האקספוזיציה לוקאס צריך להציג לנו את ה"כוח" המסתורי ששולט ביקום, ולהסביר איך הוא קשור לדמויות השונות. גם כאן לוקאס מפגין חוש נהדר לאקספוזיציה כשהוא מחליט מתי להסביר לנו את הדברים באופן ישיר, ומתי לשלב אותם בסיפור. באופן ישיר אנחנו מקבלים את ההסבר של אובי-וואן קנובי על הכוח, כשהוא נואם בפני לוק. אין שם הזמנות של ממש בשביל קנובי להשתמש ב"כוח" בפועל, ולוקאס לא מאלץ שימוש כזה. במקום זה אנחנו מקבלים נאום הסברי, ועל הדרך גם לומדים קצת על אביו של לוק שנהרג במלחמה. באופן משולב בסיפור אנחנו מקבלים את מאבק הכוחות בתוך האימפריה, כשדארת' ויידאר משתמש בכוח כדי לחנוק קצין אחר באמצעות המחשבה. הסצינה הזו מדגימה את כוחו של ויידאר בפועל ויוצרת סביבו הילה מאיימת שתומכת בתפקידו כנבל הראשי של הסרט. את כוחו של הנבל צריך להדגים כמה שאפשר, כמובן, ולא רק להסביר.

לוקאס קולע למטרה כמעט בכל פעם כשהוא צריך להחליט האם להסביר לקהל דברים או להראות לו אותם. כשהוא רוצה להציג לנו את נמל החלל של מוס אייסלי אחת הדמויות פשוט מכריזה: "לעולם לא תמצא כזאת מאורה של חלאות ונבלים." לוקאס יראה לנו בהמשך את החלאות ואת הנבלים של מוס אייסלי, אבל הוא רוצה שנרגיש את האווירה גם לפני שהחלאות מגיעים, והמשפט הזה לא עולה לו בהרבה זמן מסך. גם כשהוא רוצה להסביר לנו שמי שתקף כלי רכב משוריין היו חיילי האימפריה הוא עושה את זה בהכרזה פשוטה של אחת הדמויות. הוא היה יכול לנסות להראות לנו בדרך מחוכמת את חיילי האימפריה תוקפים או נסוגים מהזירה, אבל זה לא משתלם לו, כשהוא יכול פשוט להזכיר את זה במשפט ולעבור הלאה.

בסופו של דבר האקספוזיציה של לוקאס, למרות שהיא ארוכה ושקופה לעיתים, עושה את העבודה: הקהל לא משתעמם, וכן מצליח להיקשר לדמויות ולהזדהות איתן. "מלחמת הכוכבים" הוא סרט ששווה ללמוד ללמוד ממנו (בין השאר) על שימוש נכון באקספוזיציה, ובפרט כדאי ללמוד ממנו מתי להסביר לקהל באופן ישיר וגס, ומתי לעשות את המאמץ ולשלב את ההסברים אל תוך הסיפור.

תלוי מי מספר

"המושל בפאת המדבר" לא הופיע בתצוגה הראשית של הספרים העתיקים אצל האחים גרין. הוא גם לא נח בערימה של "ספרות יפה". והמחבר, אלכסנדר היל, לא נמצא בין רוברט היילנדר לצ'ארלס הילברט במדף הספרים של האות ה"א. הספר לא היה שם.

ברק העביר אצבע על הכריכות המרופטות, סוקר את השמות אחד-אחד. הוא משך כמה ספרים החוצה ובדק את אחורי המדף. לא היה שם כלום.

במדף תחתון בפינת החנות הוא הבחין בעותק של "הרוח בערבי הנחל" שנראה כאילו עברו עליו כמה ידיים. הוא שלף אותו ובחן אותו מכריכה לכריכה. הספר הרגיש חמים וכבד בכף ידו. זה יספיק. הוא הניח יד אחת מכל צד, סוגר על הכרך הכבד בידיו, והתרכז ברעיון. עזרה מגיעה ממקום בלתי צפוי. הכרך התחיל להתחמם בכפות ידיו. הוא הרגיש את הסיפור שבפנים מתפתל ורוטט ומבליח סביב המציאות, את האוויר בחדר נטען במשהו שלא היה חשמל...

"מה אתה עושה?"

הנערה עם המסקרה השחורה נעצה בו מבט חשדני. היא עמדה בקצה המעבר, לובשת ג'ינס קצר וגופיה שחורה מקושקשת, וחזיה שהיתה יותר בשביל הרושם מאשר בשביל להחזיק משהו. היא לעסה מסטיק.

"אתה כאילו מתפלל על הספר הזה?"

"בודק את הכריכה," אמר ברק. הריכוז שלו נשבר. הוא החזיר את הספר למדף. "הדרך הכי טובה לבדוק ספר ישן זה לפי הכריכה שלו. הישנים באמת חייבים להתפורר קצת."

הנערה הביטה בו בספק, מעבירה משקל מרגל לרגל. היא ניפחה בועה גדולה וורודה מהמסטיק, ואז לעסה אותה בחזרה פנימה. היא עשתה מזה עניין גדול.

"זה לא היה נראה שאתה בודק משהו. אני אומרת שבאת לגנוב אותו."

"מהדורה רביעית של 'הרוח בערבי הנחל'?"

"אני לא יודעת," הנערה משכה בכתפיה. "אולי אתה ממש אוהב לקרוא. אולי אתה עני."

ברק יישר קמט דמיוני בחפתי הארמאני שלו. הסיבה היחידה ללבוש חליפת ארמאני באמצע יולי בתל אביב היא כדי שלא יחשבו שאתה עני. הוא חשב להעיר על זה משהו אבל החליט לוותר.

"טוב, אני לא הולך לגנוב את הרוח בערבי הנחל. אז את יכולה לחזור להתעסק בעניינים שלך. 'דמדומים' זה בשולחנות בחוץ."

"דמדומים זה לילדות. ותשמע שזה ממש נואש שאתה מנסה לגרש אותי. כאילו, עכשיו אני לגמרי בטוחה שאתה עושה משהו לא בסדר."

היא הביטה בו בעיניים שחורות וגדולות ובביטחון של צעירים, והוא יכל כמעט להרגיש את הנרטיב שלה מתפשט בחלל החדר. לרגע קצר הוא התפתה להאמין שהוא באמת עושה משהו לא כשורה. אבל כמובן, זאת לא היתה הדרך הנכונה להסתכל על זה. נכון, הוא בא לכאן כדי לקחת את 'המושל בפאת המדבר', והוא התכוון לקחת אותו, בתשלום או באמצעים אחרים, אבל בשום אופן אי אפשר לקרוא לזה לגנוב. סיפורים, אחרי הכל, היו שייכים לכולם.

"בסדר," אמר. "נגיד שאני באמת מתכנן משהו. את לא נראית לי כזאת שיה תמימה בעצמך. במקום לעמוד ולהתלונן, אולי את רוצה לעשות משהו מועיל?"

הוא הוציא ארנק מכיס החליפה ושלף ממנו שטר של מאה. הנערה חטפה אותו.

"אוקי. מה אתה צריך?"

"את רואה את הבחור בדלפק? תעסיקי אותו לכמה דקות בזמן שאני נכנס לחדר האחורי."

"בסדר. תן לי כמה דקות לסדר משהו," אמרה הנערה. היא פנתה לכיוון היציאה ושלחה מבט אחרון לאחור. "ואגב, הרבה יותר אהבתי את הקטע של הגישה הישירה. זה כאילו, ממש כריזמטי."

היא יצאה מהחנות בצעד מהיר, משאירה את ברק לעיין במדפים. הוא הספיק למצוא עותק חבוט של "דון קישוט" וכרך ישן מאוד של "מובי דיק" לפני ששמע את אזעקת הרכב מייללת מבחוץ בשריקה גבוהה ובצפצופים מטרידים. הנערה נכנסה לחנות כמה שניות אחרי האזעקה ואמרה לעובד הדלפק משהו שברק לא שמע. העובד הרים עיניים מודאגות מהטלפון החכם שלו, סקר את החנות במבט רחב, ולאחר שהחליט שהגבר בחליפה השחורה לא נראה מטריד במיוחד, קם מהכיסא ועזב את החנות יחד עם הנערה. דלת הזכוכית נטרקה אחריהם בחבטה ובצלצול פעמון, משאירה את ברק לבדו בחלל הממוזג.

הוא החזיר את "דון קישוט" למדף  - לא תהיה בו תועלת כרגע – אבל שמר לעצמו את "מובי דיק", נהנה מתחושת החמימות שעיקצצה במעלה ידו. צרור המפתחות של החנות נח על הדלפק, ממש מאחורי הקופה. ברק הרים אותו וגלגל אותו על אצבע אחת, חושב לעצמו שאם זה היה סיפור, הוא היה מוצא את המפתח לחדר האחורי בניסיון הראשון. ומכיוון שהכל היה סיפור, וברק ידע איך לספר את הסיפורים שלו, הוא בחר מפתח באקראי ודחף אותו לחור המנעול בדלת העץ הלבנה שבאחורי החנות. המפתח נדחף עד הקצה והסתובב בקול נקישה מספק. הדלת הצרה נפתחה בחריקה קלה אל תוך חדר דומה למדי לחלל הראשי של החנות. גם כאן היו מדפים עמוסים לעייפה בספרים, אלא שבין המדפים עמדו שולחנות עמוסי ספרים, וגם על הרצפה, מתחת לשולחנות ובניהם, שכבו ערימות ספרים נוטות ליפול. אלה היו ספרים ישנים שנקנו לפי משקל, נלקחו מעזבונות או מספריות שנסגרו, והיו עשויים להיות חסרי ערך או יקרים מפז, אם כי סביר יותר שחסרי ערך. הם מילאו את החדר בלי שום סדר או צורה נראית לעין, משאירים רק רווח צר על השטיח למדרך רגל. לא היתה שום דרך לחפש בניהם עותק מסויים, אלא אם היה למחפש הרבה מאוד זמן. לברק לא היה הרבה מאוד זמן.

"אתה עומד להיכנס?" שאלה הנערה. הקול הגיע ממש מעבר לכתפו של ברק, דק ועוקצני.

"את לא אמורה להיות בחוץ עם המוכר?" אמר ברק.

"אמרתי לו שמישהו שרט לו את הרכב במפתח. הוא יתעסק עם זה עוד כמה זמן."

"באמת שרטו לו את הרכב?"

הנערה משכה כתפיים וניפחה עוד בועת מסטיק ורודה. על קצה אצבעה היא טלטלה בעצלנות טבעת מתכת רחבה שהחזיקה מפתח כסוף. שאריות צבע ירוק מבריק עדיין נראו על קצה המפתח.

"אז מה אתה מחפש פה?" שאלה.

"ספר. 'המושל בפאת המדבר'." ברק התבונן בערימות הספרים בעיון, מחפש רמז כלשהו שיוביל אותו אל הספר.

"זה ספר נדיר מאוד?"

"ספר יפה מאוד. מסוג הספרים שלא אמורים לשכב במחסן, אלא אם מישהו טיפש מאוד או עיוור לגמרי מסדר את המדפים שלך. אני הולך לקחת אותו למקום שבו יעריכו אותו יותר."

הנערה הביטה בספקנות בערבובית הספרים שמעבר לדלת.

"אתה בחיים לא תמצא פה ספר. זה ייקח איזה מיליון שנה." היא אמרה את המילים, בביטחון, קובעת עובדה, ובפעם השניה בפחות מרבע שעה ברק הרגיש את הנרטיב שלה פולש אל שלו, מחלחל אל המציאות העדינה שהקיפה אותו ומאיים לשנות את הכללים. ערימות הספרים בחדר כמו גבהו לנגד עיניו, והאותיות  בצידי הכריכות הישנות היטשטשו ויצאו ממיקוד. לילדה היה כישרון. ברק ניער את ראשו והתמקד בנערה.

"איך קוראים לך, ילדה?"

"נטלי."

"אוקי, נטלי." הוא לא מסר לה את שמו. "עם הגישה המחורבנת שלך אני לא הולך למצוא שום דבר בשום מקום. תישארי פה," הוא אחז בכתפיה וגרר אותה צעד אחד לאחור, מעבר למפתן הדלת, "אני כבר אחפש בעצמי."

הוא נכנס לחדר וטרק את הדלת הלבנה מאחוריו. ברגע שהשאיר את הנערה בחוץ הוא הרגיש את המציאות שלו מתהדקת שוב. החדר התייצב סביבו וראשו הרגיש צלול יותר. הוא החזיר לעצמו את השליטה בסיפור.

העותק של "מובי דיק" עדיין היה אחוז בידו, וכעת הוא סגר עליו בידו השניה. הוא הרגיש את החמימות עולה מהדפים במעלה זרועותיו, והלאה אל חזהו, אל תוך הריאות ואל חדרי הלב. הוא הניח לסיפור החיפוש הגדול לעטוף את החדר, והרגיש איך המציאות מתערבלת סביבו פעם נוספת, כמו רוח סערה על פני הים. הוא עמד למצוא את מה שחיפש, ידע. מה שחיפש יבוא אליו. העלילה נכרכה סביב החדר בפעימה אחרונה של אוויר וחשמל, ואז הכל דמם.

ברק ניגש לאחד מהארונות העץ בלי לחשוב כמעט, וטלטל אותו בדחיפת מרפק גסה. בקצה של אחד המדפים העליונים התנדנד ספר ישן בכריכה כחולה ומרוטה. ברק פסע לפנים והספיק לתפוס את הספר לפני שנפל. הוא הביט בסיפוק באותיות הזהב שהבריקו על הכריכה הקדמית. 'המושל בפאת המדבר'. הגיע הזמן לעזוב.

הנערה – נטלי – עמדה מצד האחר של הדלת בגבה אל הקיר. מיד כשפתח את הדלת היא אחזה בזרועו וסימנה באצבע אחת על שפתיה. שקט. היא הצביעה אל הקצה השני של החדר, מעבר למדף הספרים הגדול שהסתיר את הדלת הלבנה משאר החנות. ברק לא יכל לראות את הדלפק, אבל הוא שמע את הקולות.

"...ואתה אומר שלא ראית מי עשה את השריטה?"

"לא, אבל הבחורה הזאת בטוח קשורה לזה. היה לה שיער שחור קצר ועיניים חומות. גובה כזה בערך. היא לבשה חולצה של איזה להקת מטאל. היא לקחה אותי החוצה להראות לי ופתאום כשהתקשרתי למוקד היא נעלמה. נראה לי שהיא ניסתה להוציא אותי מהחנות."

"אני מבין. משהו נגנב מהקופה?"

"לא, אבל-"

"יש לך סיבה לחשוב שהיא ניסתה לגנוב משהו אחר?"

ברק שמע מספיק. הוא סגר מאחוריו את הדלת הצרה, נזהר שלא להשמיע קול.

"שוטרים?" לחש.

נטלי הרימה שתי שתי אצבעות והצביע שוב לכיוון הדלפק.

"מעולה. פשוט נהדר. לחשוב שאני הולך להיתפס בגלל ילדת סנטר עם נטיות אובדניות."

"אמא שלך נטיות אובדניות."

"לא עכשיו," ברק היסה את הלחישה שלה לדממה מוחלטת. השוטרים המשיכו לתחקר את הבחור בדלפק, ולא נראה שהם עומדים לעזוב בזמן הקרוב. הספר העתיק היה בידיו, אבל הוא היה לכוד בין ארון ספרים גבוה לבין דלת המחסן. במחסן לא היו חלונות, וגם לא בחלק הזה של החנות. אין ספק שיראו אותו מיד אם ינסה לצאת מאחורי המדפים. הוא בחן את הספרים שמולו בזריזות, מחפש דרך לספר את עצמו למצב אחר. למזלו, הוא מצא משהו שיכול לעבוד.

זה היה עותק של 'האלכימאי', לא ממש ישן אבל גם לא חדש, והוא קיווה שהספר הספיק לעבור כמה ידיים. הוא הוריד אותו מהמדף בלי להשמיע רחש ושקל אותו בכף ידו. הספר הרגיש חלול, כמעט קר. שום תחושה לא קרנה ממנו, שום רגש, כמעט ולא טיפה של אמונה. הוא סגר עליו בשתי ידיו בכל זאת, פותח את עצמו לאמונות של מי שאולי קרא בספר הזה לפניו, מנסה לשאוב ממנו לפחות זרזיף דק של עלילה. דבר לא קרה. הוא לא הצליח לספר לעצמו שהוא ייצא מכאן בלי להתגלות, והכוח הקלוש שנאגר בדפים בקושי הועיל. מעבר למדף הספרים הוא שמע את השוטרים ממשיכים לתחקר את עובד הדלפק. הם שאלו עכשיו על ערך הסחורה בחנות, וביררו לגבי האוספים שבמחסן. ברק אחז בידיה של נטלי והניח בניהן את 'האלכימאי', סוגר בידיו על ידיה כך שידיה נצמדו לכריכה המתקלפת.

"את חושבת שמגיע לך להיתפס?" לחש.

"זה הכל היה רעיון שלך. אני אגיד להם שהכרחת אותי."

"אוקי, זאת בעצם הנקודה. שלא עשית שום דבר לא בסדר, נכון? אז אני צריך שתדעי את זה. אני צריך שתדעי שהיית בסדר גמור ושהלכת בדרך שלך, וכשמישהו הולך בדרך שלו, היקום כולו נחלץ לעזרתו."

"שיט. אתה כאילו מצטט לי מהספר, נכון?"

"פחות או יותר. כשמישהו הולך בדרך שלו, היקום כולו נחלץ לעזרתו. תדעי את זה. תביני שזאת האמת."

"זה באמת ככה?"

"זה הכל איך שאת רוצה להסתכל על זה. אפשר להגיד שהיקום נחלץ לעזרתך ואפשר להגיד שהוא דופק אותך מאחורה. תלוי מי מספר את הסיפור."

למשך רגע ארוך נטלי הביטה בעיניו. הוא ידע שהיא מנסה להחליט אם הוא רציני או לא. לבסוף היא משכה כתפיים במחווה סתמית ועצמה את עיניה. היא נשמה עמוקות, מהדקת את הספר בין שתי ידיה. האוויר בחדר עמד מלכת.

חבטה מחרישת אוזניים עלתה מהרחוב הסמוך, מלווה בחריקת גלגלים צורמת. נטלי פקחה את עיניה בהפתעה, שומטת את 'האלכימאי' לרצפה.

הרעש הבא היה קול חד של זכוכית מתנפצת, כשרכב ההסעות האפור החליק בחוסר שליטה על פני המדרכה והישר אל תוך חלון הראווה של האחים גרין. מדפי הספרים התמוטטו אל תוך החנות בזה אחר זה, נשברים לכפיסים דקים של עץ ולחתיכות פורמייקה. ספרים התעופפו לכל עבר בחלל החדר.

הארון שהסתיר את ברק ונטלי היה האחרון בתגובת השרשרת הזו, והוא רק נטה על צידו והתנדנד באלגנטיות אל הקיר האחורי של החנות, ושם נעצר, עומד באלכסון. ברק פרש את ידיו להגן עליהם מפני הספרים הנופלים.

השוטרים ועובד הדלפק עמדו בצד הרחוק של חלון הראווה, ולא נפגעו מההתנגשות. אחד השוטרים, מבוגר עם כרס רחבה, פתח את דלת הרכב וניסה לחלץ את הנהג, שספג פציעת ראש שטחית. הפצע דימם, אבל ברק לא חשב שהוא מסוכן. השוטר השני, הצעיר, רץ אל הרחוב בכיוון משאית הובלות כבדה שחסמה את הכביש באלכסון, גולשת בשני גלגלים קדמיים מעבר לאי-תנועה ואל הנתיב הנגדי. נראה שזה הרכב שגרם לתאונה. אפילו עובד הדלפק יצא לרחוב לברר מה קרה, מבט מבוהל על פניו.

גם אם ראו אותם, איש לא הקדיש תשומת לב לגבר ולנערה שיצאו מאחורי הארון האחרון בחנות. איש לא ניסה לעצור אותם כשחצו את החדר על גבי מדפי הספרים ההרוסים והדפים הקרועים והמשיכו החוצה אל הרחוב. הם השאירו את החנות מאחוריהם, עברו את המשאית ואת קהל הסקרנים שהתחיל להתאסף לידה, ופנו לשדרה רחבת ידיים שחצתה את הרחוב קצת אחרי מקום התאונה. עצים ירוקים סוככו עליהם מפני שמש יולי הקופחת.

"את יודעת, לא באמת התכוונתי שכל היקום צריך להחלץ לעזרתנו," אמר ברק כשהמולת הסירנות החלה לדעוך מאחוריהם. "היה אפשר להסתפק בחלק מהיקום."

"לא תכננתי את זה," אמרה נטלי בזעף. היא לא הסתכלה בעיניו. "היית צריך להזהיר אותי מראש. מישהו היה יכול למות."

"אם מישהו היה מת, היינו הופכים להיות שני נבלים, לא? וזה לא בדיוק הסיפור שרצית לספר." הוא הקפיץ את 'המושל בפאת המדבר' בידו. בריזה קרירה עלתה מכיוון הים, פורעת את שיערו בדיוק במידה הנכונה.

"אז מה אתה הולך לעשות עם הספר הזה?" שאלה נטלי.

ברק נתן לתחושת החמימות להתפשט מדפי הספר אל כף ידו. עם הסיפור הנכון, עם הנרטיב המתאים, אפשר לעשות כמעט כל דבר. ועם כמות האנשים שקראו את הכרך העתיק שבידו והאמינו בו, היתה משוקעת בו כמות רגש ואמונה שיכלה בקלות להזיז הר קטן. הסיפור רטט מאנרגיה, מתחנן לקול שיספר אותו.

"אני עדיין לא יודע," אמר. זה היה נכון. הסיפור הנכון הוא רק חלק אחד במשוואה. הסיפור מחכה למישהו שיאמין בו, לכוח רצון שיוכל להניע אותו ולהפוך אותו למציאות. הוא העיף מבט בנערה שהלכה לצידו ולעסה מסטיק בקולניות. היה לה כישרון, זה בטוח. בקרוב מאוד הוא יצטרך לשלוח אותה לדרכה ולחזור הביתה אל הספריה הגדולה, אבל היתה לו תחושה שהם יפגשו שוב בעתיד. לפעמים האדם המתאים יכול להועיל יותר מאשר הסיפור.

הם המשיכו ללכת בשתיקה, שתי דמויות לבושות שחורים על רקע חגיגות הקיץ של העיר. השמש שקעה מול פניהם בכתום עז, צובעת את העננים בגוונים כהים של סגול ואדום. הרחק באופק רשרש הים בגלים עדינים של כחול כהה, לוחש לרוח ולחול סיפור משלו.