כלבו

הילד המרוט נכנס לפעמים לכלבו בשעות הבוקר ומסתובב בין המדפים, ויגאל תמיד עוקב אחריו מאחורי הדלפק במבט חד. החולצה של הילד גדולה עליו בשתיים-שלוש מידות, והוא תמיד מסתובב עם תרמיל גב מרופט שמשתלשל אל מתחת לברכיו. הוא אף פעם לא קונה שום דבר, רק מסתובב קצת ומסתכל ואז יוצא.

וזה מתסכל את יגאל, כי הוא לא מצליח להבין מה הילד צריך. בדרך כלל הוא מנחש מה אנשים צריכים עוד לפני שהם עוברים בדלת.

"חוט תפירה," הוא אומר, והלקוח המבולבל עוצר בכניסה ונותן לדלת להיסגר אחריו בגלל שמיזוג אויר, ויגאל מתכופף מתחת לדלפק ואומר, "חכה רגע, היה לי פה משהו," ואז קם בחיוך מנצח ומגיש לו סליל מהודק, והלקוח שואל, "אבל איך ידעת שאני צריך דווקא ירוק?" ויגאל רק מושך בכתפיו ומתקתק על הקופה הרושמת. הוא פשוט יודע.

לקבועים הוא שומר את המצרכים במגירות מיוחדות. יש פחית של אוכל לתנינים בשביל הגברת שרייבר ובורג 4 בשביל דלומי, וסיגריה אלקטרונית בשביל בועז שבדיוק נגמל וסיגריות רגילות כי הוא צריך רק אחת בערב, ואבטיח בלי גרעינים וגרעיני אבטיח בשביל יצחקי ואשתו, ושטריימל אמיתי משלושה שועלים שמחכה לניידיץ' במדף מעל לדלפק.

כי ככה זה אצל יגאל, אין מצב שמישהו ייצא מהכלבו בלי לקבל את מה שהוא צריך. הוא מסתדר גם עם המתחכמים.

"יש לך קצת אבקת חשמל?" איזה אחד מנסה אותו. רואים עליו שהגיע במיוחד מחוץ לשכונה.

"חכה רגע, אני אמצא לך משהו." יגאל מביא שקית נייר חומה עם כיתוב באנגלית, פותח, וצובט קומץ אבקה בין אצבע לאגודל. הוא משפשף אצבעות וניצוצות כחולים עולים מכף ידו. הבחור העירוני מסתכל על השקית בפה פעור.

"אוקי, אוקי..." הוא מגמם. "וגם, אמ, אני צריך נרות מאגיים לכישוף שחור."

"אין בעיה." יגאל מוריד את הנרות השחורים מהמדף העליון יחד עם מלח נגד עין הרע וצלוחית של דם בתולות ובקבוקון קטן של דמעות עוללים רכים. "יש לך מבצע על כל הערכה. אבל על הכישוף עצמו תצטרך לחתום עם השטן, אז תשים לב לאותיות הקטנות. עוד משהו?"

"מכונת זמן."

יגאל מושיט לו שעון חול קטן שבמקום גרגירים צפה בו פלזמה כסופה ובוערת. "1920 עד 2074. זהירות אם אתה יוצא להרוג את היטלר, כי הוא כבר רגיל לזה."

"בסדר. ודבר אחרון, חד-קרן. הבטחתי לילדה..."

יגאל מוביל את החד קרן מהמחסן ברסן של זהב ומוסר אותו לאורח עם הוראות טיפול. ואז האורח לוקח את החשמל ואת ערכת-השטנים ואת מכונת הזמן ואת החד-קרן ומסתובב ויוצא משם מבויש, כי הוא מבין סוף סוף שעם יגאל לא מתעסקים. יגאל כבר ימצא לך בדיוק את מה שאתה צריך.

אלא אם אתה ילד קטן ומרוט עם תיק גב שמשתלשל אל מתחת לברכיים. הילד הזה פשוט משגע את יגאל. הוא מגיע לפחות פעם בשבוע ולא עושה שום דבר חוץ מלהסתובב בין המדפים. הוא לא מבקש שום דבר ואפילו לא ניגש לקופה. הנה הוא עכשיו, מתעכב ליד המדף של המתוקים, מסתכל בעיניים בורקות אבל שומר את הידיים בכיסים, ואז הוא מעיף מבט לאחור ומגלה שיגאל בוחן אותו בסקרנות, והוא מסתובב בחזרה וממשיך למדף של החטיפים.

ולפתע עולה בראשו של יגאל רעיון, והוא מפסיק לעקוב אחרי הילד המרוט. הוא מוצא לעצמו איזה עיסוק חשוב עם הקופה הרושמת, פותח אותה בדינדון רב-רושם ומעמיד פנים כאילו הוא סופר את השקלים. בזוית העין הוא רואה הבזק של כתום ושומע ריצ'רץ' נסגר, וכשהוא מרים את מבטו מהקופה הילד כבר בדרך החוצה ומדף החטיפים נראה מעט מרוקן.

הילד עוזב והדלת נסגרת אחריו ומשאירה את מיזוג האויר בפנים, ויגאל סוגר את הקופה ומרשה לעצמו לחייך. אז זה מה שהילד היה צריך: ביסלי אחד ואפרופו אחד ושאף אחד לא יראה אותו. נו, טוב.

יכול להיות שזה אמור להרגיז אותו, אבל הוא כבר זקן והלב שלו לא מתרגז בקלות כמו בעבר. הוא חוזר אל מאחורי הדלפק ומוציא ממגירה אחורית מסך קולנוע קטן ומקרן, ומכונת פופקורן, ועותק מוקדם של "הנוקמים – מלחמת האינסוף", והוא נשען לאחור בכיסאו ושולף מהמקרר בירה בלגית כהה, ונאנח בקורת רוח. זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו.

אישה יפה

אתמול ראיתי באוטובוס אישה יפה. היא לא ישבה לידי וגם אני, מטבע הדברים, לא הרגשתי שום צורך מיוחד לשבת לידה. רק ישבתי בספסל ממול וקראתי את הספר שלי והבחנתי, בזוית העין, שהיא יפה.

עלי להודות שיש לי מנהג מגונה לפעמים, לשפוט אנשים יפים על יופיים. אני מסתכל בהם בשאט נפש ומסביר לעצמי למה למרות יופיים לא שפר עליהם גורלם. אם אני מבחין בציפורניים צבועות או בתיק מעצבים אני אומר לעצמי: מסכנים, הם סוגדים ליופי במין עבדות מודרנית מטופשת. אם אני רואה אותם שקועים במסך הקטן אני אומר: אומללים, משועבדים לתדמית החברתית שלהם, לא מסוגלים לעזוב לרגע את מצעד התמונות והתגובות האינסופי. ואני מטפח בליבי רחמים עליהם ומזכיר לעצמי שמוטב להיות אדם פשוט.

אבל לא שפטתי את האישה היפה שראיתי אתמול, באוטובוס. מעל כריכת הספר ראיתי רק את פניה, שיער ועיניים ואוזניים ואף שנמצא בערך באמצע, פנים סבירות לכל הדעות ואולי נעימות יותר מהממוצע, ולא חשבתי עליה דבר מלבד זאת, שהיא יפה.

הצצתי רק לרגע ואז הפניתי את מבטי לחלון, לא מפאת המבוכה אלא מפני שלא היה לי צורך ביותר מבט אחד. לא הרגשתי ברעב המכרסם בנו לפעמים כשאנו מביטים בדברים יפים, ברצון לקנות בהם אחיזה ולהתמסר אליהם. נעמה לי הידיעה שיש יופי סביבי, ויותר מזה לא הייתי צריך.

גם מחוץ לחלון היו דברים יפים, עצים ובתים גבוהים ושמים שחורים זרועי כוכבים. וגם בספר שבידי היה יופי, והוא ריתק אותי כמו מנגינה סוחפת. ובסך הכל עברה עלי הנסיעה בשלווה כשידעתי שאני מוקף, סביב סביב, בדברים יפים לאין מספר.

רוק סטאר

כשהאורות הצהובים נדלקים על הבמה בהאנגר בר כמעט צורחת מהתרגשות. הקהל סביבה מריע, בנות צועקות ומניפות ידיים לאוויר, כמה בנים שורקים בשתי אצבעות. מאחוריה איזה כוסית-בשקל מנופפת בסטיקלייטים מעל הכתפיים של חבר שלה, אבל בר אפילו לא מסתכלת. היא ממש בשורה הראשונה, צמודה לבמה. הלילה אף אחת במועדון לא תגנוב לה את ההצגה. היא הכי יפה והכי סקסית ויש לה את הגוף הכי שווה, והיא יודעת את זה. הגברים לידה ומאחוריה מתחככים בה כאילו בטעות כשהם רוקדים, ומדי פעם היא נשענת לעבר אחד מהם ונותנת לו להרגיש כתף או כף יד או ישבן, והיא נהנית מהמגע ומהחרמנות שלו עד שנמאס לה ואז נשענת בחזרה קדימה ומתרחקת ממנו ומשאירה אותו מבולבל ונבוך. היא אף פעם לא מסתכלת על הגברים. היא לא מורידה את העיניים מהבמה.

על הבמה אפרת גוש מתנשפת אחרי ביצוע של "אה אה אה" ואז מחייכת מטה אל הקהל ורוכנת אל המיקרופון.

"תודה, תודה רבה..." היא משקיטה את הקהל. "הייתם קהל מעולה. ועכשיו אני רוצה להזמין לבמה חבר יקר. המוזיקאי הכי טוב שאני מכירה, אומן גדול באמת. אני רוצה להזמין את הזמר ששר לכם מהגגות של המדינה... גבירותי ורבותי, ארי ברלד והת-ה-י-ל-י-ם!"

היא מחלקת את המילה האחרונה לשלוש הברות נפרדות והחלקים האחרונים נבלעים ברעש כשהקהל יוצא מדעתו בתשואות. הצווחות הנשיות עולות לגבהים חדשים, והצווחה של בר עולה על כולן. היא מטפסת על הגדר המפרידה שלפני הבמה ורוכנת קדימה, כמעט נוגעת בקרשים המושחרים. מישהו מניח יד על גבה כאילו כדי לייצב אותה, נשמה טובה, עאלק דואג לה שלא תיפול, אבל לא אכפת לה מזה הלילה. היא אוהבת שהגברים האלה נוגעים בה. היא אוהבת שהם מעריצים אותה. זה מגיע לה. הלילה הוא הלילה שלה.

ארי ברלד עולה על הבמה בריצה קלה, כולו חיוך ושרירים ותלתלים חומים-זהובים. הוא מחליף נשיקות עם אפרת גוש. הוא כל כך גבוה, גבוה ממנה בראש וחצי לפחות. ואז הוא כורך את רצועת הגיטרה על כתפיו וניגש אל המיקרופון. הוא מסתכל אחורה אל חברי הלהקה ומסמן משהו לבסיסט, ואז מביט למטה ועיניו נחות בדיוק על עיניה של בר. ליבה מחסיר פעימה והיא מגלה שהיא מעפעפת אליו ומחייכת כמו ילדה קטנה. לא אכפת לה. היא שואבת את הרגע, מטמיעה את המבט החודר של עיניו החומות כדי שלא תשכח אותו לעולם. הוא מסתכל עליה, רק עליה מכל הבנות במועדון, כי היא הכי צעירה והכי יפה והוא לא ראה גוף כמו שלה בחיים, והיא מרגישה שעובר בניהם משהו מעבר למילים, ואחרי ההופעה היא תרוץ לכניסה האחורית ותידחף בין האנשים וארי ברלד יבחין בה מעבר לגב של השומר ויסמן לו שייתן לה להיכנס, והוא יזמין אותה לבוא איתו לאפטר ולשבת בוי-איי-פי, וכשתיזכר בחייה לאחר מכן תזכור את הלילה הזה בתור הלילה שבו הכל התחיל.

היא נותנת לרגע לעטוף אותה ויודעת שהיא צעירה ושהעולם גדול ושזה הלילה שלה, זה הרגע שלה, כאן, על הגדר הזאת, ממש עכשיו.

*****

הוא עולה לבמה בריצה ונותן לתשואות הקהל לשטוף אותו. הם באו לראות אותו, מאות מהם, אולי אפילו אלפים. הם באו לקבל את המוזיקה ואת הקול ואת הכישרון שלו, והוא ייתן להם את כל ההופעה. הוא ירגש אותם וירקיד אותם וירים אותם לשמים, ואם יצליח להוציא אותם מפה מאושרים זה יהיה מספיק בשבילו. הוא אף פעם לא עשה את זה בשביל הכסף.

אפרת גוש מנשקת אותו על הלחי ולוחשת "בהצלחה מותק," והוא לוחש לה בחזרה "היית גדולה," למרות שהוא לא באמת חושב ככה. היא היתה בסדר, מספיק טובה בשביל החימום. אבל אף אחד כאן לא בא לראות אותה. הם באו לראות אותו. מחיאות הכפיים, הסטיקלייטים באוויר, הצווחות הגבוהות, זה הכל בשבילו. הוא מרגיש את הציפייה נבנית באויר, את ההתרגשות לקראת התווים הראשונים. הקהל תמיד מחכה למשהו שייגע בו, משהו שיעיר אותו. והוא, ארי ברלד, יהיה זה שיעיר אותם הלילה.

הוא מסתובב לדולב לוודא את התזמון ופוגש מבט טעון שאין בו זכר לחיוך. דולב לא סלח לו עדיין, וכנראה גם לא יסלח. הוא הקים את "התהילים" וניגן על גיטרה בס, וגם היה הסולן עד שההפקה החליפה בניהם. הוא היה זמר טוב, עם קול עמוק ורגיש, אבל בהליקון ידעו מה הקהל באמת רוצה. הם רוצים את כל החבילה, את החיוך המבריק, את התלתלים. הם רצו מישהו שקהל יבוא לראות ולא רק לשמוע, מישהו עם כריזמה שיכול להוביל את הלהקה על הבמות. והמישהו הזה היה ארי ברלד.

אנשים חושבים שכריזמה זה משהו שנולדים איתו, אבל זה לא נכון. זה כישרון שרוכשים, ויותר קשה להתאמן עליו מאשר על נגינה. זה היה הכישרון שלו שאנשים רצו לראות על הבמה. דולב התקשה לקבל את זה, אבל בסופו של דבר הכישרון תמיד מנצח. אין בזה שום דבר אישי.

הוא מסתובב בחזרה ומביט מטה אל הקהל. התאורה שוטפת אותו מלפנים באור כל כך חזק שהוא מרגיש כאילו הגיע לשערי גן העדן. הוא לא רואה את האולם, רק את האור הבהיר שעוטף אותו באהבה. האולם הוא כתם שחור. היה יכול להיות ריק באותה מידה. הוא מסתכל בכיוון הכללי שבו אמורים להיות אנשים ומחייך אליהם בשיניים מבריקות. התשואות גוברות.

זה המקום שלו, תמיד היה ותמיד יהיה. הם אוהבים אותו, הם רוצים אותו, הם קוראים אליו בצווחות נואשות. הם לא יישכחו אותו לעולם.

זה יימשך לנצח.

*****

זה ייגמר בקרוב. יריב מלכה יודע את זה כבר כמה זמן. האמת היא שחצי מהאנשים על במת הוי-איי-פי יודעים את זה, אבל אף אחד לא אומר מילה. הם יושבים סביב השולחנות עם כוסות ויסקי כבדות או נשענים על המעקה עם בדל סיגריה מעשן ומעמידים פנים שארי ברלד והתהילים הם הדבר הכי גדול שהיה או שהולך להיות אי פעם.

אבל הם יודעים את האמת.

"זה הכי הרבה שאני יכול לתת לך, מותק," אומר דרורי. הוא המנהל שהליקון שלחו בשביל לסגור איתו את החוזה של ברלד. יש לו בלורית מחומצנת וחולצה מכופרת שחורה שנסגרת עד הכפתור האחרון, והוא גיי כמו חד-קרן על קשת בענן. מבין המנהלים שהליקון שלחו, הוא הראשון שאשכרה יודע על מה הוא מדבר.

"תראה, אני לא אומר שהוא שווה יותר מזה, כי שנינו יודעים שהוא לא," אומר מלכה. "אבל אני צריך לתת לו עוד דחיפה כדי להשאיר אותו ברדיו, לפחות עד שאני מכניס את הילד החדש לעניינים."

"איזי-בוי? גם הוא חתום אצלך?"

מלכה מהנהן. "אני אתן לכם את האלבום הראשון של הילד. אתה יודע שזה יהיה זהב. אבל אתה צריך לתת לי עוד אלבום בשביל ברלד. נעלה אותו לסיבוב הופעות אחרון. נביא את הילד לחמם אותו, זה יעשה לו טוב."

דרורי מסתכל אל הבמה, בוחן את שרירי החזה המרשימים של ארי ברלד המתהדקים סביב הגיטרה.

"הוא גמור," הוא אומר. "הוא לא עשה שום דבר חדש מאז 'הגגות של המדינה'. תוך שנתיים הוא יורד מהמדפים," הוא אוסף אליו את דפי החוזה, מקפל אותם לשניים ומניח אותם בפינת השולחן. "אני אראה מה אני יכול לעשות בשבילך. אלבום אחרון."

על הבמה הגדולה שר ארי ברלד על הגגות של כל המדינה, עטוף בהערצה ובאור שבקרוב ינטשו אותו. זה עצוב, חושב יריב מלכה, אבל זו האמת. היה לו אלבום זהב אחד ועוד שניים סבירים, כמעט ארבע שנים על הבמות הגדולות. יותר ממה שרוב האנשים יכולים לקוות לו. הוא הרוויח את הכסף (ובזבז אותו), זכה באהבה (ושרף אותה). הוא פרץ לתודעה הציבורית, ובסופו של דבר הוא יהיה חייב להישכח.

הוא יירד מהבמות ויוחלף באייקון אחר ואז באחד נוסף, ובכל פעם הקהל יריע להם כאילו היו הראשונים. והרבה אחרי שהכוכבים שלהם ישקעו ושמותיהם יישכחו, יריב מלכה עדיין ישב בוי-איי-פי וימכור זמרי נשמה בפרוטה, וישגר כוכבים נופלים אל שמי הלילה.

על השימוש במונטאז' הקולנועי וכו'

מונטאז' קולנועי הוא השימוש ברצף מהיר של סצינות קצרות מאוד, שנועד להעביר תחושה מסויימת או רעיון מסויים. לפעמים המונטאז' נועד פשוט להבהיר שחלפה תקופה מסויימת של זמן בסיפור, או שהגיבור עבר תהליך כלשהו. דוגמה מפורסמת של מונטאז' היא רצף האימונים בסרט "רוקי" – אנחנו רואים את רוקי רץ קצת, עושה כמה שכיבות שמיכה, מתאגרף, רץ עוד קצת, ולבסוף מטפס במדרגות המפורסמות ומרים את ידיו למעלה בניצחון. המסר: עבר חודש ורוקי התאמן ונכנס לכושר.

זוהי אחת הצורות המורכבות ביותר להטמעה בסיפור. לעיתים קרובות המונטאז' נעשה בצורה לא נכונה, ואז הוא גורם לשתי השפעות עיקריות: הוא מוציא את הצופה מרצף הסיפור ומשעמם אותו עד מוות. הסיבה לכך היא שכותבים לא מיומנים מרבים להשתמש במונטאז' כדי להסוות את העובדה שאין תוכן של ממש בסצינה שהם מתארים – שהגיבור לא באמת עבר תהליך ושאין מסר ממשי להעביר.

למה הדבר דומה? לשימוש בכתב במילה "וכו'". כותב מיומן משתמש בה כדי לא להכביד על הקורא, כדי להבהיר בדרך הקצרה ביותר למה כוונתו. כך, לדוגמה, אם אני מתאר את שגרת האימון של המתארגף רוקי, הגיוני בהחלט שאכתוב "במהלך החודש הבא עסק רוקי בפעילויות השונות של שהן לחם-חוקו של המתאגרף: ריצה, קפיצה בחבל, אימוני כוח וכו'. מיום ליום הוא רגיש את כוחו גובר.". הנה, כל אחד מבין מה רוקי עשה. אתם יכולים לדמיין לעצמכם באיזה עוד סוגים של אימון רוקי התעסק, ובעצם גם אם אתם לא יכולים, זה לא באמת משנה. אתם יודעים שרוקי התאמן והתחזק. המסר עבר.

כותבמ מבולבל משתמש במונטאז', או במילה וכו', כתירוץ. תארו לכם שהייתי כותב: "רוקי ראה את תכונותיה הטובות של אדריאן, כגון יופיה, טוב ליבה, וכו' ולכן התאהב בה." לא הייתם מקבלים זאת בשום אופן! ברור מאוד שההסבר הצולע הזה לא יכול להסביר מדוע אנשים מתאהבים. אם הייתי טורח וממציא סיפור אמיתי על התהאבות רוקי באדריאן, הייתי מספר לכם אותו. ומכיוון שלא סיפרתי סיפור אמיתי אלא רק תירוץ קצר, אתם מבינים שאין לי סיפור כזה. אתם נגעלים מהסיפור שלי. אתם משתעממים מהתירוצים שלי. זה באמת יהיה מונטאז' גרוע.

יש דוגמאות רבות למונטאז'ים כאלה. האחרונה שזכורה לי היא המונטאז' בסרט  "הנוסעים", כשכריס פראט מתעורר לבדו על ספינת חלל במסע שיימשך כל חייו, ומתלבט אם להעיר מתרדמת את אחת הנוסעות (היא תספק לו חברה, אתם מבינים, אבל היא תיתקע יחד איתו על הספינה לכל החיים ולכן להעיר אותה זה לא מעשה מוסרי במיוחד). הסרט מראה לנו מונטאז' של כריס מתלבט בקול מול המראה, חוזר להשתעמם קצת ברחבי הספינה, שוב מול המראה בהתלבטות, שוב משתעמם בספינה, וכו'. תפסתם את ה"וכו'" הזה? ככה בדיוק המונטאז' נראה!

התסריטאי לא הצליח לתת לנו סצינה משכנעת שמראה את ייסורי המצפון של פראט ואת ההתלבטות שלו, אז החליט שאולי אם הוא יראה אותו מתלבט מול המראה בכמה זווייות שונות ויבלבל אותנו עם סצינות מהירות שרומזות שעבר הרבה זמן – אולי אז אנחנו כקהל נחשוב שכריס עבר איזה תהליך. אבל הקהל לא מתבלבל בכלל. אנחנו יודעים לזהות תירוץ כשאנחנו רואים אותו. אף אחד לא יספר לנו ש"כריס התלבט אם להעיר את הנוסעת האחרת, ולכן במהלך החודש הבא הוא שקל את העניין, דיבר אל עצמו במראה, התייסר ממצפונו וכו'". ישר רואים שלתסריטאי לא היה שום סיפור ממשי על הדילמה הזו והוא סתם זרק עלינו מונטאז'.

אז איך תזהו מונטאז' טוב (או רע) אצלכם בסיפור?

במונטאז' טוב כל תמונה קצרה יכולה להתפתח לסצינה באורך מלא. זה הסימן שלו ובזה הוא ניכר. הכותב מקצר כי הוא חס על זמנו של הקהל, לא כי אין לו מה לכתוב. במונטאז' גרוע התמונות הקצרות מנסות להשלים זו את זו, ובאף אחת מהן אין תוכן כשלעצמה. בהרבה מקרים חוזרים לאותה תמונה קצרה כמה פעמים במהלך המונטאז' בניסיון להדגיש אותה – אבל כשלתמונה אין מסר זה לא משנה כמה פעמים נחזור עליה.

זה כל הסוד – כל מה שאנחנו מציגים בסיפור, אפילו משפט אחד, אפילו תמונה אחת, חייב להכיל תוכן ממשי שייעניין את הקהל. כשיוצרים מונטאז' יש להקפיד במיוחד על הכלל הזה. הכבוד לקהל, הרצון לתת לו בכל שניה חוויה שתרתק אותו באמת, הוא המפתח ליצירה בעלת ערך.

מקום של הרוח

הפסנתר השני נפל על ברק קצת אחרי אבן גבירול. הוא היה גדול משמעותית מהראשון, פסנתר כנף מלא ומצוחצח בצבע לבן מבהיק ולא סתם אוסף של קלידים חשמליים. הוא החמיץ את ברק רק בסנטימטרים ספורים כשהתרסק לרצפה במפולת של קלידים ופדלים וכפיסי עץ. באופן מפתיע הוא דווקא השמיע הרמוניה לא רעה בכלל.

השרפרף התואם, לבן ומבריק עם כרית מעור צבי, פגע בכתפו והשאיר חבורה סגולה ודואבת. במבט לאחור, זה היה הרגע שבו הבין שהוא זקוק לעזרה.

וכך קרה שברק מצא את עצמו כאן, מוקף בפסלי האבן הלבנים של פארק וולפסון, בתחילתו של ערב שישי דלוח ונוטף עשן, מדבר עם מכשפה. זה לא היה המקום שרצה להיות בו בערב החופשי שלו. זאת אומרת, אנשים נורמלים בדרך כלל מנצלים את ליל שישי לארוחה נחמדה עם המשפחה או לבילוי עם החברים. הם בוודאי לא מתכנסים בפינה של טבע אורבני כדי לערוך התייעצות קוסמית עם היקום בליווי של מכשפים פגאנים. אבל ברק לא היה אדם נורמלי, לפחות לא כרגע. ברק היה אדם מקולל.

"ואתה בטוח שזאת קללה?" שאלה המכשפה. קראו לה יה-יה, וזה בטח היה קיצור של משהו אפילו יותר מוזר. היא נראתה כמו היפית מזדקנת, עם שמלה בצבע אדמה שנתפרה ביד ונוצות מחורזות שזורות בשיערה האפור.

"טוב, כמו שאמרתי, זה כבר שני פסנתרים באותו יום," אמר ברק ברוגז. "מה הלאה? סדן?"

המכשפה הביטה בזהירות בגבר שלצידה. גם הוא היה מכשף, אם כי הרבה יותר מסודר ונקי למראה. הוא לבש חולצת משבצות שנמתחה מעל כרס עגלגלה והרכיב משקפיים קטנים במספר גבוה.

"המצב בטח קשה אם הגעת עד אלינו," אמר המכשף.

ברק הנהן. בדרך כלל היו לו דרכים משלו לטפל במזל רע, ואלוהים ידע שהוא העדיף להתרחק מהכשפים של הוויקה. אבל הפעם הזאת היתה שונה. זה לא היה סתם מזל, ולא משנה מאיפה מסתכלים על זה. זאת היתה קללה אמיתית, שחור, עין רעה שרבצה עליו וראתה בשבילו גורלות עגומים. וזה ממש הפריע לעבודה שלו.

"בסדר," אמר המכשף לבסוף. "ננסה לעשות משהו."

הוא הוביל אותו בין פסלי האבן הלבנים, חוצה בין מדרגות אבן עצומות לבין פירמידה מבהיקה ושטוחה, עד שהגיעו לאמפי קטן שנחצב אל תוך האדמה. זה היה מעין בור רבוע, מרוצף אבן לבנה, שמדרגות מסותתות מובילות אליו מכל כיוון. אם מישהו בעירייה אישר את הגן הזה ולא חשב שיבואו להתכנס כאן מכשפים, ברק באמת לא ידע מה עובר לו בראש.

שאר הקובן כבר ישב במעגל בתוך ריבוע האבן.

כשברק חשב על קבוצה של מכשפות, או קובן, הוא בדרך כלל דמיין נשים זקנות ומכוערות להחריד מתאספות עירומות סביב מדורה בלב היער, ושם הן רוקדות ומהללות את השטן ומקריבות לו עוללים חפים מפשע. אבל זה היה רק דמיון פרוע. הקובן האמיתי שישב מולו עכשיו דמה יותר לחבורה של הומלסים בגילאים שונים שהתקבצו בפארק ציבורי, ונראו כאילו עמדו לבשל חתול מזדמן לארוחת הערב.

היה פיטר, נער רוסי בגילאי העשרה שהיה רזה כמו כמו נייר וחיוור כמוהו, ועיניו הביטו קדימה במבט מזוגג. היה כורש, שדיבר לאט ובמתינות כאילו כל משפט היה נוסחה מתמטית מורכבת ולבש משהו שנראה בהחלט כמו גלימה. והיתה להבה, שבטח בחרה את השם הזה מקסימום לפני שבוע, והיה לה שיער כתום ומתולתל ונמשים חצופים ושפה שסועה שנתפרה ברשלנות.

וזאת היתה רק תחילת המוזרות. נערים ונערות, מבוגרים וזקנים, אפילו משפחות, השבט הוויקני הקטן מילא את האמפי ואת הדשא שמאחוריו. חלקם השלימו את המעגל בתוך בור האבן, והאחרים חנו בשקי שינה ובאוהלי פלסטיק על הדשא שמאחוריו. כמה מהם בישלו על גזיות או כרסמו חטיפים משקיות צבעוניות. אחרים קראו בספרים או פשוט הביטו בעצים ובכוכבים בעיניים רעבות ונכספות. היה בזה קסם מסויים, בלי ספק, אבל ברק התפלל בלב שלם שלעולם לא יביט בכוכבים עם רעב כזה בעיניו.

לאחר שהצטרף למעגל ואחרי שהוצגו בפניו כמה שמות, התיישבה יה-יה מימינו. הגבר שהוביל אותו, קופל, התיישב לשמאלו. ברק התיישב בשיכול רגליים על האבן המטונפת, מודע באופן מכאיב לכך שהוא הורס את אחת החליפות הכי טובות שלו. הוא העביר את מבטו בעצבנות על פני חברי הקובן. הוא היה כמעט בטוח שפיטר, הנער הרוסי, מנסה לשלוח אליו מבט מעודד. אבל מצד שני, היה קשה מאוד לקבוע לאן בדיוק פיטר מסתכל. חברי הקובן האחרים בחנו אותו בסקרנות, מתלחשים בניהם בקולות מהוסים.

"הקובן יטיל את קולו למענך," אמרה יה-יה בקול רך. השיחות מסביב למעגל נעצרו. כל חברי הקובן הביטו כעת אל מכשפה הזקנה. "העולם מקשיב לפעמים לשירתם של הוויקה, וליבך עשוי להקשיב לשירת העולם." היא פנתה אל הבחור האיטי בגלימה השחורה, "כורש, נזדקק לחומר מוליך. תביא לפה את לוצי, בבקשה." כורש קם בתנועה איטית ויצא אל חלקת האוהלים שעל הדשא. יה-יה פנתה אל הבחורה המנומשת. "להבה, קחי מאלקסה את הסכין החד, אם תוכלי. תגידי לה שהוא יחזור אליה בבוקר." להבה קמה בטלטול של רעמה אדמונית והתרחקה גם היא מהמעגל.

כעת הגיע זמנה של יה-יה לפנות לברק. היא החזיקה את ידו הימנית כאילו עמדה לקרוא בה, אבל עיניה הביטו בפניו.

"לפני שנתחיל, אני צריכה לדעת," אמרה. "קללות לא מגיעות מהאוויר. הסתכסכת עם מישהו לאחרונה? בגדת באמונו של מישהו? שיקרת, הונית, הולכת מישהו שולל?"

ברק נחר בגיחוך.  "בכנות, אני כבר לא עוקב אחרי הדברים האלה."

"מסוכן להסתבך בכישוף כשהלב לא נקי," אמרה המכשפה.

"אני עושה מה שאני צריך לעשות," אמר ברק. "המצפון שלי שקט."

היא השפילה מבט, ליטפה את כף ידו באצבעות מחוספסות, ואז סגרה אותה לאגרוף. משמאלו, היטיב קופל את משקפיו ופיטם מקטרת טקסית ומוארכת בעשבים מיובשים. הוא הצית את המקטרת והעלה עשן סמיך וחריף אל אוויר הלילה. הוא שאף ממנה שאיפה עמוקה, נשף באיטיות, ואז העביר אותה שמאלה, הרחק מברק. המקטרת עברה בין חברי הקובן, מעלה תמרות עשן קצרות סביב המעגל.

כשכורש חזר הוא גרר אחריו את לוצי, שהתגלה כתיש שחור ומזוקן בעל קרניים עקומות. הוא הוביל את התיש דרך מרכז המעגל אל המקום שבו ישבה יה-יה, ואז טפח על גבו כדי שיישב. התיש התיישב בצייתנות, מרכין ראש בסמוך לברכיה של המכשפה. ברק היה מעדיף לספר שהיה בעיניו של התיש מבט עצוב או מפוחד, אבל האמת היתה שעיניו של התיש היו שחורות וריקות ולא הביעו דבר.

להבה חזרה מעט אחרי כורש והגישה ליה-יה את הסכין. זה היה סכין קצבים ארוך שנועד לביתור והפרדת חלקים. יה-יה הניפה אותו מעל לראשה, והלהב המושחז התנוצץ לאור הירח המלא. בידה השניה החזיקה את התיש בקרניו, מייצבת את ראשו על ברכיה. התיש פעה בעצבנות.

ואז הורידה המכשפה את הסכין באבחה מהירה, וקילפה פיסה זעירה מהמעטה החיצוני של קרן התיש. היא שיחררה את ראשה של החיה, וזו נשארה לרבוץ בראשה על ברכי המכשפה.

יה-יה הביטה בסיפוק בפיסת הקרן השחורה שנחה בידה. היא חיכתה שתגיע אליה המקטרת, וכשזו הגיעה היא שאפה ממנה שתי שאיפות ארוכות, ולאחר מכן הטילה את הקרן אל תוך תערובת העשבים. האש החלושה בלוע המקטרת הבהבה, אך לא כבתה. עשן סמיך יותר עלה כעת מהמקטרת, ונמסכו בו גוונים דקים של שחור.

"עכשיו אתה," אמרה יה-יה. היא הגישה לברק את המקטרת. "שאיפה עמוקה, בלי לחשוב. אחר כך אנחנו נשיר. אתה לא חייב לשיר איתנו, אבל אתה חייב להקשיב."

טוב, לפחות הוא לא חייב לשיר. הוא הניח שהיום הזה יכל להתקדם בצורה גרועה יותר. הוא קיבל את המקטרת המעשנת לידיו ושאף ממנה מלוא הריאות עשן כבד. היה לזה טעם משונה, חריף ורענן כמו מנטה ומרווה, ועם זאת סמיך ומשתהה, כמו קפה חזק או בירה מרה. העשן נפתח אל בית החזה שלו וחלחל עד לעומק הסרעפת לפני שיצא לבסוף בנשיפה ארוכה וקולנית.

ההשפעה היתה כמעט מיידית. זו היתה תחושה של התרחקות והתנתקות, כאילו מישהו עובר מחדר לחדר בראשו של ברק ומכבה בכולם את האור. אבל החושך בחדרים לא היה מפחיד. זה היה חושך מבורך, חושך של שנת לילה אחרי יום ארוך, וברק נתן לו להטביע את ראשו בתחושה מנחמת. הוא עצם את עיניו, אוטם אותן לאורות פנסי הפארק הבהירים. השחור כיסה אותו.

מימינו התחילה יה-יה לזמן בשפה שלא הכיר. קולה היה צרוד ומחוספס, ועמוק באופן מפתיע. הוא שטף את ראשו של ברק מתחת לחושך והרגיש כמו נהר עמוק ואיטי. קולו של קופל הצטרף לשירה מימינו, חלש ואוורירי כמו משב רוח עדין. הקול המונוטוני האיטי שהצטרף לאחר מכן, כמו לבה מבעבעת מעומק האדמה, היה שייך בוודאי לכורש. אחד-אחד הצטרפו חברי הקובן לשירה, ממלאים את הלילה בדיסהרמוניה משונה, נוהמים מילים זרות בשפה שנשכחה זה מכבר. הקולות נכרכו זה סביב זה ויצרו בראשו של ברק את משט העננים, את בעירת השמש, את קריאת הירח לגאות הים.

הוא צף בתוך השחור, לא רואה דבר, לא מרגיש דבר. היתה רק השירה, הקול הראשוני של כל הדברים כפי שהיו מזמן, כפי שישובו להיות. היא הקיפה אותו, שוטפת אותו מכל עבריו כמו מפל מים אדיר, מכריעה ומכופפת ושוברת.

ואז נדמה גם השירה, ולא היה עוד דבר.

*****

הוא פקח את עצמו לדעת.

השמים מעליו היו הצלולים ביותר שאי פעם ראה, וכוכבים בוהקים נצצו בהם לאין מספר. הדשא היה רענן כל כך עד שהיה אפשר לשמוע אותו מתמתח בגוונים של ירוק. כר הדשא נפרש סביבו, רחוק ככל שהעין רואה ומעבר לזה.

לא היה זכר לקובן או לשאר חברי השבט, אבל פסלי האבן הלבנים עדיין עמדו בלב הפארק. היה בהם משהו משונה, משהו אחר שברק התקשה לשים עליו את האצבע. האם מדרגות הענקים תמיד הגביהו עד שראשן נעלם מעבר לרקיע, או שאולי בפעם הקודמת שראה אותן הן נבנו לגובה של עץ בינוני ולא יותר? הוא היה אמור לזכור פרטים מהסוג הזה, אבל משום מה בכל פעם שניסה לחזור אל הזיכרון גילה שראשו מוצא עניין אחר לעסוק בו.

לדוגמה, פירמידת האבן השטוחה. היא עדיין עמדה משמאל למדרגות הענקים, אלא שכעת היה ניתן לראות בבירור שהפירמידה זזה, מזדחלת על המרצפות בכיוונו. איך לא שם לב לזה קודם? אולי בגלל שהפירמדה זחלה לאט להחריד, כמו מפלצת מעמקים שמתעוררת משנתה, בתנועה כל כך איטית שבעצם לא נראתה ממש לעין, ואולי רק בעוד אלף שנים הפירמידה תתקדם סנטימטר אחד, ובכל זאת...

הוא נסוג לאחור בלי להסיר את מבטו מהפירמידה המפלצתית. הוא לא עצר עד שנתקל בגבו במשהו קשה ומחוספס ובולט, משהו שדקר והפתיע אותו וגרם לו להסתובב במהירות לאחור.

זה היה עץ זית כפוף ומפותל, מכוסה בליטות ושקערוריות כמו פניה של, טוב, בלי להעליב, כמו פניה של מכשפה זקנה. העץ נופף בענפיו מול השמים בתנועה מעגלית שהתעלמה לחלוטין מכיוון הרוח. ברק טפח על הגזע, ולאחר שווידא שהוא נטוע היטב באדמה ולא מזדחל לשום מקום, נשען עליו בגבו וסקר את את המדשאה הרחבה שנפרשה סביבו עד קצות האופק. לא היתה שם נפש חיה מלבדו.

"טוב, זה מקום מעניין," אמר בקול.

"תודה רבה," ענה העץ.

משום מה זה לא הפתיע את ברק כפי שאפשר היה לצפות. הוא חשב לאחור וניסה להיזכר אם פגש בעבר עצים מדברים, ואולי כל העצים שפגש בעבר היו מדברים? הכל היה מבולבל מדי, כאילו המחשבות שהתרוצצו בראשו היו צלולות ובהירות כל כך עד שכל ניסיון להיאחז בהן היה עקר מטבעו. הוא החליט להניח לעניין.

"אני חושב שבאתי לכאן כדי להסיר קללה," אמר.

"אני יודעת," אמר העץ. או אולי אמרה? כן, זה בוודאי המונח הנכון. זאת לא היתה עץ ממין זכר. ברק היה משוכנע בכך. "אני הבאתי אותך לכאן. הרכבתי אותך על הרוח השחורה ועל הניגון הקדמון, בחזרה מעולם הגוף ועד למקום שהרוחות טסות בו עם השדים. הבאתי אותך, ובאתי יחד איתך."

"יה-יה?" שאל ברק.

הזית התכופפה קלות ברוח שלא היתה, מבצעת מעין קידה מורכבת בסלסול ענפים וברשרוש עלים.

"הנני," אמרה בסיפוק.

"את יודעת שאת עץ," העיר ברק.

"אל תתעכב על הפרטים," אמרה העץ בנועם. "הלילה קצר, והמלאכה מרובה. אתה יודע איפה נמצאת הקללה שלך?"

"לא ידעתי שהיא אמורה להימצא בכלל. זאת אומרת, לא חשבתי שיהיה לה מקום מסויים."

"לכל דבר יש מקום," אמרה העץ. "הקללה שלך תהיה במקום שבו הדשא קמל והשמים מחווירים והאוויר נעכר מריקבון. תמצא אותה שם, במקום שבו המים אסורים לשתיה. היא תחכה לך, והיא תמשיך להעכיר את עולמך עד שתבוא אליה להיטהר."

"אוקי," אישר ברק. "אז דשא יבש ומים עם טעם של כלור. אני אתחיל לחפש."

הערץ רשרשה בענפיה באיום אך לא אמרה דבר. ברק בחן את העולם שסביבו, על שמיו השחורים מכל שחור וראשי הגבעות המצמיחים דשא רענן ופלגי המים הזכים שחצו את המרחב פה ושם, מנצנצים באור הכוכבים. במלוא הכנות, עולמו לא נראה עכור במיוחד. הוא הסתכל צפונה ודרומה ומזרחה ומערבה (למה הוא בטוח כל כך שהמערב נמצא בדיוק שם?) אבל לא ראה שום דבר שנראה כמו מדשאות קמלות או אויר רקוב. בכל מקום שאליו הסתכל, רחוק ככל שראה, היה רק טבע צעיר ומלא חיים.

ואז עלה בדעתו להסתכל בכיוון אחר, כיוון שבדרך כלל נהג להתעלם ממנו ועכשיו לא הצליח לזכור מדוע, בעצם. הוא הסתובב וצעד בכיוון שחרג רק במעט מהמרחב האוקלידי הסביר והמוכר, והדשא התפצח תחת כפות רגליו.

הוא עמד על יריעה של דשא מצהיב כל כך עד שהיה כמעט חום, ואותו גוון חום נפרש הרחק לפניו על פני אדמה צחיחה וצמאה למים. עץ הזית נעלם, וכך גם פסלי האבן הלבנים. השמים בערו מאובך חיוור, ומעל לאובך טיילה שמש מרוחקת במסלול שלא היה לו דבר וחצי דבר עם תיאוריו של סר אייזיק ניוטון. היא דהרה על פני השמים בדרך עקלקלה ובתנועה מהירה מספיק כדי להיראות לעין. ירח חיוור שהיה רק כתם קלוש מבעד לאובך ניסה להדביק אותה במרוצה.

האוויר המאובק דגדג בריאותיו של ברק, והוא נאלץ להחניק שיעול. הזית הזקנה ידעה כנראה על מה היא מדברת. זה היה, בלי ספק, מקום טוב לחפש בו קללה.

הוא התחיל ללכת. הרחק באופק ראה כתם שחור שהיה עשוי להיות רכס הרים או אוסף של ענני סערה מרוחקים. גבוה מעל ראשו טס עורב שחור על פני השמים. העורב עף בכיוון הרכס המרוחק, דואה על זרמי אוויר חם בכנף פרושה. ברק הלך בעקבותיו, מביט הרחק אל האופק ומדי פעם מחפש את הצל השחור והמכונף שריקד על המישור לפניו.

הנוף לא השתנה סביבו כשהלך. מאופק ועד קץ היה רק עשב דוקרני ויבש על מישור שטוח כמראה, וההרים השחורים מרחפים על קצה גבול הראיה. הם לא התקרבו. השמש נדדה עד שנשקה לקו האופק ואז החליטה לשנות מסלול ולשוב כלפי מעלה. היא חלפה על פני הירח בעלייתה, ולרגע קצר החשיך העולם בליקוי חמה מלא ומושלם. ברק המשיך ללכת. אחרי הפעם השלישית שראה את השמש נוגעת באופק ונוסקת ממנו בחזרה התחיל להבין את המציאות: הוא לא התקדם. הוא לא הרגיש בעייפות, רעב או צמא, אבל גם לא התקרב אל הרכס האפל כמלוא נימה. הוא תהה כמה זמן יכול הדבר להימשך במקום שבו נמצא. לנצח, מן הסתם. השמש בעולם הקודם תזרח ותשקע אלף פעמים והנוודים הוויקאנים יעזבו את פארק וולפסון ואת הפסלים הלבנים, מדינות יקרסו והרים ישקעו אל הים, והוא, ברק, עדיין יצעד אל עבר ההרים תחת שמש שמסרבת לשקוע. אולי זו הקללה שלו? אבל לא, הוא לא האמין בזה. המכשפה הזקנה אמרה לו שהקללה תחכה כאן, במקום הזה. הוא ימצא את הדרך אליה.

כשחשב על כך שם לב לשינוי מזערי בנוף, חריגה קלה שבקלות מהמישור השטוח. הרחק לפניו ומימינו עלתה תלולית קטנה וחומה מעל המישור, כמו סלע קטן בלב ים העשב. צל העורב השחור עדיין ריחף על הקרקע לפניו, והוא המשיך לעקוב אחריו בדרך שעברה לא רחוק מהתלולית. ההרים השחורים באופק עדיין סירבו להתקרב, אבל לאחר שעה קלה ברק מצא את עצמו עובר ליד התלולית החומה. הוא הבחין כעת בכך שהתלולית מכוסה פרווה חומה ומחוספסת, ובכך שגבה עולה ויורד בקצב נשימה איטי.

חלק מסויים במוחו זכר שעליו להיות מופתע מתגליות כאלו, אבל ברק לא הרגיש אפילו רמז להפתעה כשהדוב החום והמגודל התמתח וקם על רגליו והתחיל ללכת לידו בצעד כבד. הם הלכו לזה לצד זה לזמן מה, והשמש שיחקה בצלליהם על פני ים העשב, לפני שברק דיבר.

"העץ היתה יה-יה," אמר. "אם אני צריך להמר, הייתי אומר שאתה קופל."

"לא רע," אמר הדוב. שמץ חיוך ריצד בקולו. ברק הצליח לדמיין את כרסו העגולה של קופל בחולצת המשבצות שלו מתפתחת לכרס דובית נינוחה ומכוסה פרווה.

"והבחור שם למעלה," ברק הצביע על העורב השחור, "זה בטח פיטר, לא?"

"זה הוא," אמר הדוב. "הוא מעדיף את הגבהים. הוא לא מדבר הרבה בעולם הזה."

ברק נזכר בפניו המחוטטות והחיוורות של הנער הרוסי, במבט התועה בעיניו. הוא ידע שאנשים אינם דומים לעצים או לדובים או לעורבים, אבל בכל זאת, איכשהו, הכל הסתדר. קופל המשיך לצעוד לידו, רומס את העשב ומשאיר אחריו טביעות רגל מאיימות.

"שמתי לב שאני לא מתקדם בכלל אל הרכס," אמר ברק.

"ולמה שתתקדם?"

"טוב, הלכתי די הרבה. לפחות שלושה ימים עם השמש הזאת, למרות שאין לי מושג זה כמה יוצא בעולם הרגיל."

"זה לא יוצא שום דבר בעולם הרגיל," אמר קופל. "אין במקום הזה זמן כמו שאתה חושב עליו. גם אין כאן מרחק שאפשר לגמוע ברגליים. זה מקום של הרוח. הצעדים שאתה צועד לעבר הקללה שלך," הדוב החווה בכפה רחבה לעבר רכס ההרים, "אין להם שום משמעות. כשתכיר את הקללה שלך, רק אז תגיע אליה."

"זה לא לגמרי הוגן," העיר ברק. "אני לא ממש יכול להכיר את הקללה שלי בלי שאפילו ראיתי אותה."

"לעיניים אין שום משמעות. אתה צריך לזכור, ולהבין. מה עשית שהדביק בך את הקללה?"

ברק אימץ את מוחו בניסיון להיזכר. הוא זכר שלא תמיד היה במישור הזה של עשב יבש. הוא היה לפני כן במקום אחר, מקום רענן וצעיר וירוק. ולפני היה במקום נוסף, מקום אחר לגמרי, עולם שהיה שונה בכל מובן. אבל היה נדמה שאפילו שם, בעולם הקודם, הוא לא זכר מה הביא לקללה שלו. הזכרונות ריצדו בשולי התודעה שלו, קרובים כל כך ועם זאת בלתי מושגים. הוא ידע שיוכל להיזכר אם רק יפסיק לנסות, אם רק יוכל לשכוח מה עליו לזכור. אבל כעת, כשניסה להיזכר, לעגו לו הזכרונות וזינקו לאחור בגיחוך, חומקים מהישג ידו.

"אני לא יכול להיזכר," אמר. "לא בטוח שאני בכלל יודע מאיפה הקללה. וכך או כך, אני לא זוכר שום דבר ממה שהיה."

"אתה חושב עם הראש," נהם קופל. "כמו בן אדם ששכח איפה הניח את המפתחות לבית. אתה מנסה להיזכר לאחור, לחשוב מה עשית קודם, לעקוב אחרי שרשרת של פעולות. הקללה שלך, היא כמו זיכרון ילדות. אי אפשר להיזכר בו עם הראש. תיזכר עם החושים. תריח את הקללה שלך. תשמע את הצליל שלה. תטעם אותה על הלשון."

בזמן אחר, בעולם אחר, היה ברק צוחק לרעיון. אבל כאן, תחת שמש שבורחת מהירח בריקוד פראי, זה נשמע הגיוני כמו כל דבר אחר.

הוא עצם את עיניו ושאף מלוא ריאותיו אוויר מאובק. היה בו ריח קלוש של נייר ועץ, ריח מצהיב של ספרים ישנים מעורב בריח זיעה שהצטברה במקום צפוף. הרוח לחשה על אוזנו בקול עדין שהעיר בו זיכרון קרוב, קול אנושי שכמעט הצליח לזהות. ואז פקח את עיניו והביט למעלה אל כנפיו השחורות של העורב, והן נדמו לו כרעמת שיער שחורה מתנופפת בצחוק גבוה. משהו נפתח בו, והזיכרון היה בהישג יד.

"אני זוכר משהו," אמר. "היתה נערה. לא בת זוג או משהו כזה. נערה צעירה. היה לה שיער שחור."

קופל הנהן בלי לומר דבר. ההרים, שלפני רגע היו רק כתם שחור ומטושטש על קו האופק, התנשאו כעת גבוה מעל ראשו של ברק, אפלים ומשוננים. ענני סערה רחפו עליהם, ממטירים גשם כבד ורסיסי ברד. הם לא היו רחוקים יותר מכמה קילומטרים.

"עשיתי משהו לנערה הזאת. לא בכוונה, זאת אומרת. לא משהו כזה. אבל עשיתי משהו שהכניס אותה לסכנה," ההרים התקרבו למרחק הליכה קצרה. ברק יכל לזרוק אבן ולפגוע במצוק הקרוב ביותר, לו היתה לו אבן. "כן. היא היתה בסכנה בגללי," אמר. ובמחשבה שניה הוסיף: "והיא עדיין בסכנה."

ברגע שאמר זאת דרכה כף רגלו על סלע בזלת קשה. הוא עמד למגלות ההרים, בדיוק במקום שהעשב הצמא ליחך את הסלעים. הגשם שטף אותו, מספיג את שיערו ומחלחל דרך בגדיו. במרחק נגיעה ממנו, עדיין על העשב החום, עמד הדוב המגודל שהיה קופל. הוא היה יבש לחלוטין.

"נזכרת. זה טוב," אמר קופל.

"ומה עכשיו?"

"עכשיו תמשיך. הקללה שלך מחכה לך בהרים."

"אתה לא מטפס איתי?" שאל ברק, למרות שידע את התשובה.

"כבר הסתבכתי מספיק בקללה שלך. אני לא רוצה לחטוף רסיסים. הצעירים יקחו אותך מפה." הוא הביט למעלה, אל העורב השחור שדאה במעגלים על גבול הסערה. העורב טבל בגשם ושוב יצא ממנו, כאילו בדק את חום המים. הוא קרא בקול צורם, ואז הנמיך וצלל אל תוך הסערה.

"זה העונש שלי?" ברק בחן את ענני הסופה השחורים ואת הסלעים הנוקשים החלקלקים מגשם. "אני נענש בגלל מהו שעשיתי?"

"זה לא קשור לעונש," אמר קופל. "עשית משהו שאתה מתחרט עליו. שברת את המילה של עצמך, את האיזון שקבעת לחיות איתו. אם כבר, אתה מעניש את עצמך."

"אבל אני לא זוכר מה עשיתי. אני לא זוכר את הנערה, אני לא זוכר שום דבר מכל זה."

"וגם לא תזכור. מה שהיה כבר לא חשוב. הנפש שלך שכחה אותו," הדוב הניד בראשו ונהם בקול נמוך כלפי הגשם. "הקללה היא שלך, לא של הנערה. אתה לא תיזכר במה שהיה. אבל אתה חייב לתקן את מה שיש."

והוא נהם שוב בקול שהרעיד את האדמה, קול אדיר כמו רעם, ואז לא היתה עוד נהמה והרעם היכה באוזניו של ברק כמו גל מים אדיר והסערה שטפה את העולם מקצה לקצה, עולם שהיה כולו סלעים אפורים וקשים, ולא היתה בו שמש ולא ירח ולא דוב מגודל ולא עשב יבש. רק העורב עוד ריחף מעל ראשו של ברק, מדלג מסלע לסלע בפרצי טיסה קצרים, נאבק בגשם.

ברק הפנה את גבו למה שהיה פעם המישור והניח רגל אחת במעלה ההר. הסלע היה חלק ונוטף מים, כמעט בלתי אפשרי לאחיזה. הוא נאבק לייצב את עצמו על גבי האבן. לא היה נתיב בהרים, אפילו לא רצועה צרה של אדמה, רק סלעים אפורים מטפסים זה על זה, למעלה ועוד למעלה, הרחק מעל לעננים השחורים. זו לא היתה דרך שנועדה לטיפוס. זו היתה דרך שאף אדם לא נועד לצעוד בה, דרך קשה ומתנכלת שאין לה סוף או ההתחלה, דרך שהתארכה תחת רגליו של ברק כפי שהתארך מישור העשב היבש. ועם זאת, משהו בתוכו לחש לו שעליו לטפס.

המים זרמו בפלגים קטנים ומהירים בין הסלעים, וכל צעד הביא איתו סכנת החלקה. הגשם סימא את עיניו של ברק. הברד היכה בחזהו ובזרועותיו ובפניו, חובט בו במדקרות של כפור. יותר מפעם אחת נפל והתגלגל במורד המדרון, עד שנעצר בחבטה כאובה כשזיז סלע פגע בגבו. הנפילות לא שינו דבר. המרחק מהפסגה נותר קבוע כשהיה. מדי פעם ראה את פיטר בדמות העורב השחור, נאבק בסופה במשהו שאפשר היה לקרוא לו אומץ אבל סביר יותר שהיה שגעון. לשונות של אש וחשמל בערו סביב העורב, נוחתות מן העננים ושורפות את פני הסלע במקום שנגעו בו. ואחרי כל מכה של אש לבנה הגיע הרעם, רעש מחריש אוזניים שטלטל את העולם ואיים לקרוע את ברק מהסלעים.

הוא נחבל ונחבט וספג חבורות רבות יותר משהצליח לזכור. הוא ידע שעורו מכחיל מכאב ומקור מתחת לחליפה. והוא ידע שלעולם לא ידיע לפסגה. גופו ירמס וישחק לדק על הסלעים לפני שיתקרב אפילו צעד לעבר העננים השחורים. הוא שאג בכאב ובזעם כלפי הרוח.

והסערה ענתה לו בלשון של אש, מכת חשמל בהירה שנחתה על הסלעים לצידו ונשארה להחזיק בהם כמו זרוע מרצדת שנשלחה מאת האלים.

"מה רב כאבך," הקול עלה אליו מתוך החשמל ברחש ונפץ. לשון האש המשיכה לאחוז בסלע ולרצד על פני השמיים כל הדרך עד לענני הסערה שממעל. "מה גדול סבלך. מה נוראה קללתך..." היה לעג בקול, והוא הבהיר מעל לכל ספק שהכאב שברק ספג היה כאין וכאפס לעומת הכאב שגרם.

"אני לא חושב שהסבל שלי גדול במיוחד," אמר ברק. "מה שכן, הוא נראה טיפ-טיפה מיותר."

"דבר לא מיותר. כדי להבין, אתה מוכרח להזדהות. כדי להזדהות, אתה מוכרח לחוות."

הקול נשבר אליו מתוך האש הלבנה, לועג וקופצני, ולרגע עלתה בראשו תמונה של בחורה צעירה וחצופה עם שפה שסועה ושיער אדמוני ונמשים שמכסים את פרצופה. בחורה שהכיר לפני זמן רב, בעולם אחר לחלוטין.

"להבה?" שאל.

אבל להבת-האש ניתקה מהסלעים וחזרה אל ענני הסערה שמהם באה, והרעם התגלגל אליו ועקר אותו מהסלעים, רעם אדיר ומתמשך של אלף ברקים, והוא איבד את אחיזתו באבן ונפל לאחור על פני המדרון התלול.

הוא נפל, והמשיך ליפול. גופו נחבט בסלעים והעלה חבורות חדשות על גבי הישנות. בגדיו נקרעו במקומות רבים כל כך עד שהפכו לסמרטוטים חסרי צורה. ואחרי הבגדים נקרע העור, משאיר אחריו שריטות עמוקות ושפשופים מדממים. הכאב היה בכל מקום. הדם היה בכל מקום.

וכששטף הגשם את הדם הרגיש ברק בעקצוץ הצורב של מלח על פצע פתוח, והבין את האמת. הגשם לא היה גשם כלל. אלה היו דמעות, נוראות ומלוחות, כל הדמעות שהעלה בעיניהם של אחרים. והדמעות שטפו אותו מטה במורד ההר וצרבו אותו וניקו את פצעיו, עד שהשליכו אותו לבסוף על מדף סלע שטוח.

להבת-האש הכתה פעם נוספת, מאירה את מדף הסלע ומביאה איתה רעם מרעיד עצמות. פצעיו של ברק נצרבו וחוטאו זה מכבר. הוא הרגיש נקי. הוא היה נקי. לאור האש הלבנה ראה בבירור את פתחה האפל של מערה בצלע ההר. בתוך המערה, ידע, נמצאת הקללה שלו. הוא הגיע.

העורב השחור – פיטר – חג מעל ראשו באיטיות ואז נחת על כתפו במשק כנפיים. הוא חיכך מקור בלחיו, וברק הגיש לו אצבע לנגיסה ידידותית. תחושת המשקל על כתפו היתה מנחמת. בעל חיים נוסף התמתח וקם בתנועה עצלה מהפינה שבה הסתתר למרגלות אחד הסלעים. חתול. הוא היה אפור כצל ופרוותו הסמיכה התנופפה ברוח כמו גלימה עבה. ברק אפילו לא היה צריך לשאול. הוא זיהה את כורש, הבחור האיטי מהמעגל, במבט אחד בעיניו המלוכסנות. החתול פיהק, חושף ניבים ארוכים ולבנים, והתקרב להתחכך ברגלו. ברק ליטף את ראשו, לא גורע את עיניו מהחור האפל בצלע ההר.

משהו זז באפלה שבפתח המערה. משהו התערבל וגלש, נדחק כנגד הקירות במקומות העמוקים והאפלים שהעין לא יכלה לראות. ברק צעד לפנים, וכורש עקב אחריו בצעד חרישי. פיטר קרא בקרקור שבור, מתריס במקורו כנגד פתח המערה. הם נכנסו אל תוך החושך.

האפלה התקבצה והתעבתה סביבם, וברק הרגיש משהו מרחף מעליו כמו גזירת גורל ואז שוטף סביבו ודרכו כמו משק של אלף כנפיים מפרפרות וחובטות. הוא הרגיש את הטפרים קורעים בבשרו, תולשים אותו מבחוץ ומבפנים. הוא הרגיש את המקורים מנקרים בכבדו, בריאותיו, בתוך חלל ראשו. הוא נפל על ברכיו, חבול ומדמם מעוצמת ההתקפה. ואז, באותה פתאומיות בה הגיעה, נסוגה האפלה לאחור והותירה אחריה רק חושך רגיל ומוכר, וברק יכל לנשום שוב לרווחה.

"קצת קשוח בשביל קבלת פנים." הוא ירק דם, ואחת משיניו הרגישה רופפת מהרגיל. הוא הצליח לקום על רגליו. "לא באתי לכאן כדי לריב," קרא אל החושך, "באתי להתנצל. אני יודע שפגעתי בך. לפחות, אני יודע שפגעתי במישהו. אני לא זוכר את הכל. אבל אני בטוח שלא התכוונתי לפגוע באף אחד. לא עד כדי כך."

האפלה נעה אליו שוב, מרחפת במהירות שמעבר לתפישה, מכה וקורעת את עורו ואז נסוגה אל הצללים שבעומק המערה. הוא הרגיש את הכעס ביישות הזאת, את העלבון הצורב. היא היתה לב הסערה, המקום שאליו התכנס הכל. היא היתה הקללה.

"לא רציתי לפגוע בך. הייתי מחזיר את זה אחורה אם הייתי יכול, אבל אני אפילו לא יודע מה עשיתי. אין לי מושג מה אפשר ל-"

אבל הקללה לא הקשיבה, לא רצתה להקשיב, או אולי לא יכלה. היא עטה עליו פעם נוספת במשק כנפיים נורא, והפעם הפילה אותו ההתקפה על פניו כנגד רצפת האבן. הוא חשב שקרע משהו ברגלו, שריר או גיד או חלק אחר של הגוף שלא הכיר ולא רצה להכיר. דם חם זלג על האבן תחת לחיו. פיטר ניקר על הקרקע ממש מול עיניו, טועם מכתם הדם באנינות טעם של אוכל נבלות. הוא היטה את ראשו בסקרנות ציפורית.

הקללה רשרשה והתפתלה במעמקי המערה. גם בלי להסתכל ידע ברק שהאפלה מתעבה לפניו ומכינה את עצמה להתקפה נוספת. הוא לא חשב שישרוד עוד אחת. ולמרות שהרבה דברים היו זמניים בעולם המשונה הזה, הוא חשד שהמוות יהיה נצחי ורגיל כמו בכל מקום אחר.

הקללה פשטה עליו מן הצללים. ובאותו רגע נופף פיטר בכנפיים שחורות והשליך את עצמו אל תוך האפלה.

משהו רעד בתוך הענן השחור, משהו התכווץ והתפתל באי-נוחות. רפרוף הדהד בחלל כמו של אלף ואחת כנפיים שבורות, והקללה הסתחררה בחוסר כיוון ונחבטה ברצפת המערה.

כורש זינק מבין הצללים, כתם של צל אפור, והרים את כפתו בטפרים שלופים. לפני שהספיק להכות האירה להבה של אש את שמי הסערה מחוץ לפתח, ואורו החשמלי של הברק הטיל צללי-ענק על קיר המערה. כפתו העצומה של חתול צללים שחור, גדולה כמו כפת אריה, צוירה על קיר הסלע מאחורי גבו של כורש. החתול צלף בהבלחה מהירה של פרווה, וכפת הצללים שעל הקיר נחתה על לב הסערה האפל, לוכדת את הקללה ומוחצת אותה כנגד הסלעים.

ואז כבה האור והחזיר את העולם אל החושך, אלא שהפעם היה זה החושך הרגיל של לילה במערה אפלה בהרים. נשמעה נהמה רגוזה של חתול ואחריה קרקור חלוש, ואז משק כנפיה השבור של קללה שנלכדה ואיבדה מזעמה.

ברק אימץ את עיניו לעבר המקום בו ראה את החתול האפור בהבזק האור. הוא דחף את עצמו על פני הסלע בידיים פצועות וניסה לגרור את ראשו כך שעיניו יביטו בכיוון הקללה. באפלת המערה לא היתה לו שום דרך לקבוע אם הצליח, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו, וזה ייאלץ להספיק. לשונו בערה מאלף חתכים כאשר דיבר.

"אני מתנצל," אמר לקללה. "לא רציתי לפגוע בך. אני נשבע שאני הולך לתקן את זה. אני אצא מהמקום הזה ואני אמצא אותך, מי שלא תהיי. אני אזכר בך ואני אמצא אותך ואפצה אותך על מה שעשיתי. אני מבטיח."

רחש עלה מירכתי המערה, לא יותר מאשר משב אויר קל. ואז עלה מתוך לב הסערה השבור קול דק ועדין, קול מתנגן ומלא רוך. זה היה קולה הנרעד מבכי של נערה צעירה.

"אתה אומר את זה עכשיו. אבל כשתצא תהיה בעולם אחר ותשכח שאי פעם פגשת אותי."

"אני לא אשכח."

"שקר! אתה תחזור לעולם האחר ותשאיר אותי מאחוריך. אני יודעת."

ברק נאבק להתרומם על מרפק אחד. הוא הטה את ראשו בכאב ותחב את ידו הפנויה אל תוך פיו. הוא תלש את השן הרופפת במשיכה מהירה. דם שטף את פיו.

"אני אזכור," אמר. הוא הטיל את השן המכוסה דם לעבר לב הסערה ושמע אותה נבלעת אל האפלה בקולות גרגור ויניקה. ואז שמע יפחה חנוקה ולאחריה צחקוק מבוהל, ורמז חיוך נמסך בקול הנערה העדין.

"כן. זה בסדר," אמרה הקללה. "תמצא אותי."

ואז נמוגה הסופה בסערת כנפיים וכורש ילל בזעם, ואור כוכבים בהיר שטף את תקרת המערה והדשא הירוק ליכך את כפות ידיו של ברק ופלגי מים עדינים שטפו אותו והטביעו אותו אל תוך השחור הקדמוני עד שכל נשימה שלו היתה כמו מי החיים הזכים, והחיים עטפו אותו באפלה שהיתה התחלה וסוף לכל.

*****

הוא התעורר עם הזריחה ביקיצה טבעית, צלול ורענן.

הוא היה שוב בפארק וולפסון, באמפי הקטן העשוי אבן לבנה. הקובן שהטיל עבורו כישוף בלילה הקודם כבר לא היה שם. גם המאהל שחנה על הדשא הספיק להתקפל. לא נשארה שום עדות לכך שבמהלך הלילה חנה בפארק שבט וויקאני שכלל קצת יותר ממאה איש.

הוא ישן על אבן חשופה כל הלילה אבל לא הרגיש בשום כאבים. החליפה השחורה שלו בקושי הוכתמה באבקת גיר לבנה. שום דבר שלא ירד בניקוי יבש. הוא ניער אותה בעדינות וקם על רגליו.

כשהזיז את ראשו הרגיש משהו בולט בפיו, והוא דחף אותו בלשונו וירק אותו לכף ידו. זו היתה שן טוחנת.

משהו התעורר באחורי מוחו כמו רסיס חלום שסירב להישכח. הוא זכר נערה בעלת שיער שחור וקול דק ועדין. הוא פגע בה, היה נדמה לו. או לפחות כך היה בחלום. לשונו נדחפה כנגד החור שבין שיניו. היה משהו שעליו לזכור, משהו שהבטיח לתקן. כן. היה משהו שהבטיח לתקן.

הוא הקפיץ את השן פעם אחת למזל ואז סגר עליה את אגרופו. לאחר מכן עזב את הפארק בצעד קליל. וכשקרני השמש הראשונות גיששו ומצאו את רצפת האבן הלבנה כבר לא נשאר שום זכר לכישוף במקום ההוא.