אתמול ראיתי באוטובוס אישה יפה. היא לא ישבה לידי וגם אני, מטבע
הדברים, לא הרגשתי שום צורך מיוחד לשבת לידה. רק ישבתי בספסל ממול וקראתי את הספר
שלי והבחנתי, בזוית העין, שהיא יפה.
עלי להודות שיש לי מנהג מגונה לפעמים, לשפוט אנשים יפים על יופיים.
אני מסתכל בהם בשאט נפש ומסביר לעצמי למה למרות יופיים לא שפר עליהם גורלם. אם אני
מבחין בציפורניים צבועות או בתיק מעצבים אני אומר לעצמי: מסכנים, הם סוגדים ליופי
במין עבדות מודרנית מטופשת. אם אני רואה אותם שקועים במסך הקטן אני אומר: אומללים,
משועבדים לתדמית החברתית שלהם, לא מסוגלים לעזוב לרגע את מצעד התמונות והתגובות
האינסופי. ואני מטפח בליבי רחמים עליהם ומזכיר לעצמי שמוטב להיות אדם פשוט.
אבל לא שפטתי את האישה היפה שראיתי אתמול, באוטובוס. מעל כריכת הספר
ראיתי רק את פניה, שיער ועיניים ואוזניים ואף שנמצא בערך באמצע, פנים סבירות לכל
הדעות ואולי נעימות יותר מהממוצע, ולא חשבתי עליה דבר מלבד זאת, שהיא יפה.
הצצתי רק לרגע ואז הפניתי את מבטי לחלון, לא מפאת המבוכה אלא מפני שלא
היה לי צורך ביותר מבט אחד. לא הרגשתי ברעב המכרסם בנו לפעמים כשאנו מביטים בדברים
יפים, ברצון לקנות בהם אחיזה ולהתמסר אליהם. נעמה לי הידיעה שיש יופי סביבי, ויותר
מזה לא הייתי צריך.
גם מחוץ לחלון היו דברים יפים, עצים ובתים גבוהים ושמים שחורים זרועי
כוכבים. וגם בספר שבידי היה יופי, והוא ריתק אותי כמו מנגינה סוחפת. ובסך הכל עברה
עלי הנסיעה בשלווה כשידעתי שאני מוקף, סביב סביב, בדברים יפים לאין מספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה